לאמנות של סשה סרבר יש משהו במשותף עם ההיגיון של האסון. היא מדמה אסון. היא מראה את ההסכם עם הטבע שהופר. על ידי כך שהיא מדגישה את המלאכותי. (י.ה)
לאמנות של סשה סרבר יש משהו במשותף עם ההיגיון של האסון. היא מדמה אסון. היא מראה את ההסכם עם הטבע שהופר. על ידי כך שהיא מדגישה את המלאכותי. (י.ה)
כעת, נעשה המהלך שבו אמנות כמו תקלה או אסון חושפת אמת שהשגרה הסתירה קריטי יותר, פוליטי יותר, ובאמת, חשוב יותר. (י.ה)
כעת, נעשה המהלך שבו אמנות כמו תקלה או אסון חושפת אמת שהשגרה הסתירה קריטי יותר, פוליטי יותר, ובאמת, חשוב יותר. (י.ה)
ההיגיון של האסון הוא תמיד בגידה של הטבע. אפילו אסון מעשה ידי אדם הוא במובן עמוק בגידה של הטבע. כמו נהר שהכריע סכר ישן ומוזנח, כמו הר געש רדום כך גם המלחמה. משהו בסדר הקיים הופר. ההיגיון של האסון הוא תמיד בגידה של הטבע, אלא שהטבע מעולם לא חתם אתנו על ההסכם. הר הגעש לא הבטיח דבר, גם לא הים והרוחות. זה אנחנו שראינו בתקופה רגועה התחייבות חתומה.
ההיגיון של האסון הוא תמיד גילוי של אמת שהשגרה הסתירה. מה שנחשף בהצפה זו האמת של הזנחת הסכר. כשהכול עובד למציאות יש תחושה של קסם. כאילו האוטו נוסע על אבקת פיות. כשהוא שובק, ועשן עולה ממכסה המנוע, האסון הקטן מגלה את הזוועה הנסתרת של הבערה הפנימית, הבוכנות, המזדעזעות, הפיח והשחיקה. לאמנות של סשה סרבר יש משהו במשותף עם ההיגיון של האסון. היא מדמה אסון. היא מראה את ההסכם עם הטבע שהופר. על ידי כך שהיא מדגישה את המלאכותי. היא מראה את השלד של הדברים שהשגרה הסתירה והאסון חושף. העבודה עם הקלקר מדגישה את הפערים האלו בין הזוועה של האמת והקריצה של ה"כאילו". העבודה עם הקלקר הופכת את הכבד לקל. היא מפנה תשומת לב למסורת הארוכה של אמנות Trompe l'oeil. היא הופכת את מה שנראה כאמנות מאד עכשווית לכזו שבה בעת מקושרת לתולדות האמנות המערבית.
*
כמובן, שאי אפשר לכתוב טקסט על יצירה של בית שרוף המוצגת בימים אלו מבלי להצביע על העוצמה שבה היא מהדהדת את אסון ה-7.10.23. כך עובדת אמנות היא מאבדת וסופחת תכנים והקשרים כל חייה, יצירות אמנות מקבלת משמעויות חדשות רטרואקטיבית מאז ומתמיד. כעת, הבית השרוף הוא הבית של כולנו. כעת המחשבה על השלד ששורד היא מחשבה שמלווה את כולנו. כעת המחשבה על ההסכם שהופר, בינינו ובין שכנינו, בין האזרחים והממשלה, בין האנושות באשר היא לאנושיותה, מקפיאה את הדם בעורקים. כעת, נעשה המהלך שבו אמנות כמו תקלה או אסון חושפת אמת שהשגרה הסתירה קריטי יותר, פוליטי יותר, ובאמת, חשוב יותר.
בית של סשה סרבר היא כרגע יצירה הכרחית.
יונתן הירשפלד, אוקטובר 2023
The logic of disaster is always a betrayal of nature. Even a manmade disaster is, in a profound sense, a betrayal of nature. Like a river that has broken through an old, neglected dam. War is like a dormant volcano. Something in the existing order is violated. The logic of disaster is always a betrayal of nature, but nature never signed a contract with us. The volcano never promised a thing; nor did the sea or the winds. We are the ones who perceived a calm period as a binding contract.
The logic of disaster is always a revelation of a truth which routine has covered up. What the flood exposed is the truth of the dam's neglect. When everything works, reality feels like magic. As if the car is driving on fairy dust. When the engine dies and smoke rises from the hood, the little disaster reveals the hidden horror of internal combustion, rattling pistons, soot, and wear. Sasha Serber's art has something in common with the logic of disaster. It simulates a disaster. It presents the violated contract with nature by emphasizing the artificial. It shows the "skeleton," the shell of things, which routine concealed and disaster lays bare.
Working with Styrofoam accentuates these gaps between the horror of the truth and the irony of the mock. Working with Styrofoam makes the heavy light. It draws attention to the long tradition of trompe l'oeil (optical illusion). It transforms what appears to be a very contemporary piece into one equally linked to the history of Western art.
*
It is impossible to write about a work of art being presented these days, which centers on a burnt house, without pointing out how powerfully it echoes the 10/7 disaster. This is how art works: throughout its existence, it constantly loses and absorbs contexts and content. Works of art have taken on new meanings retroactively from time immemorial. Now the burnt house is everyone's house, our collective house. The thought of the surviving building frame, the "skeleton," now accompanies us all, and the thought of the broken contract—between us and our neighbors, between citizens and government, between humankind everywhere and its humanity—makes our blood run cold. Now the process whereby art—like a mishap or a disaster—exposes a truth that routine has obscured, becomes ever more critical, more political, and truly—more important.
At this point in time, Sasha Serber's House is an indispensable artwork.
Jonathan Hirschfeld, October 2023
