הציור המופשט של סמדר אליאסף הוא תוצר של פעולות גופניות המתרחשות במרחב הסטודיו, ומתאפיינות בשתי מגמות עיקריות, שניתן לראותן כממשיכות זו את זו. באחת, האמנית מציפה את הרצפה בצבעים ובמים, משאירה את בד הציור כשהוא שכוב עליה וסופג את החומרים. מצדו השני של המצע היא מוסיפה לשפוך, לגרוף, לדרוך – כמעין דרישה מן הבד להקשבה מוחלטת, לקבלה בלתי היררכית של כל הנאמר. במגמה השנייה ניצב הבד במאונך לרצפה. אליאסף יוצקת עליו צבע באמצעות משפכים. בדרך כלל אלה צבעי יסוד או שחור. בשני אופני העבודה המתוארים לעיל היא איננה משתמשת בכלי ציור סטנדרטיים דוגמת מכחולים, מברשות, עפרונות ושפופרות. המעבר לעבודה מול הבד המאונך מזמן מפגש בין שניים. אם בציורים המוקדמים תפקד הבד כפני שטח, אדמה "פאסיבית" שנגזר עליה לספוג את פעולותיה של האמנית, הרי שעכשיו ניצב המצע הציורי מולה – כעין מפגש של שני סובייקטים. אולם, ניתן להפעיל כאן קריאה נוספת. הן בעבודותיה המוקדמות והן במאוחרות נשענת אליאסף על סביבת העבודה ועל חוקי הפיזיקה כעל שותפים ביצירה. בעוד שנדמה שהיא הקובעת את התוצאה באופן אקטיבי, למעשה היא נדרשת לשהות בתוך מרחב של אי־ודאות ביחס לתוצר הסופי.

בעבודות המאוחרות אליאסף מעמידה את הבד מולה ונותנת לצבע "לרוץ". היא יוצקת אותו, מאמינה בו ובכוח הכבידה. באלו המוקדמות היא סומכת על סביבת הסטודיו, על משקעי הצבע ועל המים שיחלחלו כנדרש. בשני המקרים קיימות שליטה ובחירה, אבל גם שחרור ובטחון. בצניעות רבה, נותנת האמנית לציור "להיות הוא": להיווצר ולהתהוות בעולם כדבר עצמו. בניגוד לשכבות שנאספו על בדי הציורים המונחים, הגריד שנוצר מהטפטופים בעבודות המאוחרות מציע עבודה רזה ונזירית; שריטות וחריטות המופרעות מדי פעם בשרבוטים אורגניים הפורעים את הסדר. הגריד, השטוח לכאורה, מחזיק בתוכו תהליכים ארוכים, כמו גם זיקוק ודיוק. נוכחות הקו חזקה, דווקא בשל פגיעותו, שבריריותו וזיכרון הפעולה הגופנית שהוא משמר. נראה כי אליאסף הצליחה להגיע לאיזו נקודת איזון בין היותו של הקו חשוף, אך נוכח, לבין קריסה. כאילו לקחה האמנית את כל המילים בהן הציפה את בדיה המוקדמים וכינסה אותן לשיר הייקו.

האם הקו מגדיר את הכתם, כלומר את בד הציור (המצע), או שהכתם מגדיר את הקו- הגריד, התשתית? הרי גם ה"ריק" בעבודותיה מכיל עקבות. נקודה זו, לצד מציאת האיזון, הן ההופכות את הציור המופשט של אליאסף למרגש, לחוויה שאינה ניתנת לניסוח במילים, אך מובנת בגוף הצופה ופותחת בפניו משהו חדש. בטקסט לקטלוג התערוכה מגע אוויר (2020) כתב יאיר גרבוז– "מהי משמעות בציור מופשט? אחרי שראית אותו אינך שוב אותו אדם. כלומר נוסף לך משהו שאי אפשר להגיד מהו אבל הישארותו מתחזקת על ידי הניסיון להגיד. אתה מושפע מהציור ואינך שבוי בידי העלילה. הציור הזה והתוספת שהוא הביא למחסננו ישמש אותנו בעתיד לצורך ראייה חדשה. מה שיפה בציור טוב הוא שלמרות שאינך יודע מהו הרי בעזרתו אתה יודע דברים אחרים".

חוקרת הספרות שושנה פלמן, מדברת על 'ההבנה שבגוף': יכולתה של הספרות לאפשר לקורא לחוות את ההיסטוריה בגופו שלו, באמצעות הדמיון. הבנה זו היא ראשונית וקודמת להבנה השכלתנית. המפגש עם יצירותיה של אליאסף הוא בראש ובראשונה מפגש של גוף הצופה עם תוצר של תהליך גופני, עם ההיסטוריה שקדמה והובילה אל הציור. זהו מפגש חד־פעמי, לא-מילולי, אך מדויק וברור. אולי בכך עוסקים ציוריה של סמדר אליאסף – במקום המוכר שאינו ניתן לתפיסה או לניסוח. זהו המקום שמפעיל אותנו כצופים – אנו חשים בדבר שאין לנו אפשרות למלל וכל ניסיון לעשות זאת – נדון לכישלון. כמו לנסות לתפוס אור בכף היד.

אלומה רז וליאור שור, אוקטובר 2020