בעולמו של סרבר, שום דבר איננו מה שהוא נראה. כל דבר- הוא ייצוג. אפילו הילד ששאף להפסיק להיות ייצוג ולהיות לילד אמיתי, נותר ייצוג. ואפילו כעת, כשהוא ייצוג, הוא איננו מה שהוא נראה. פינוקיו של סרבר שרוף. מפוחם. הוא, כבר לעולם לא יהיה ילד אמיתי. הוא פסל שנידון להישאר פסל. פסל של מה? של פינוקיו העשוי עץ שנשרף, וככזה- מפוסל בפלסטיק. רגע, בואו נחזור על כל המהלך, עקב בצד אגודל למן ההתחלה: היה סבא ג'פטו וזה עשה לעצמו בובה לנחמו על שאין לו ילדים. באה פיה והפיחה בבובה רוח חיים. הבובה נשרפה. בא סרבר וייצר דימוי בפלסטיק של העץ השרוף. שום דבר איננו מה שהוא נראה!

פינוקיו הוא התושב המושלם של העולם הזה. הוא שלושה דברים שונים שהם אחד: ראשית, הוא מטאפורה להתבגרות, כלומר למעברו של הילד מהיות יציר כפיהם של הוריו לאינדיבידואל עצמאי האחראי למעשיו. שנית, הוא אחד, בשורה ארוכה של מושאי תשוקה, הנבראים לחיים מעצם התשוקה. בן דמותה של הנימפה גלתיאה שפיסל פיגמליון, ג'פטו שהשתוקק לבן כפי שפגמליון השתוקק לאהובה ייצר אותו בכוח תשוקתו. יש מי שיאמר שזוהי האמת לגבי כל אהבה בעולם, האוהב בורא את מושא אהבתו ולכן כל כך הרבה מהקשרים האנושיים אזוקים לפנטזיות ולדמיונות. ושלישית, באופן מפורסם למדי, פינוקיו הוא דיון בשקר. הוא דיון בשקר משום הוא עצמו שקר, הוא יצירת אמנות, פסל, בדיה. ובנוסף, בשל היחס הממשי של גופו לשקר: התארכות אפו.

ומדוע טענתי ששלושה אלו הם אחד? משום שהתארכות האף היא גם מטאפורה לתשוקה גברית- בייחס לשקר- לפנטזיה. כיוון שהתבגרות עניינה לעיתים קרובות ויתור על עולם החלומות הפרטי הילדי ומציאת פשרה עם המציאות. משום שפינוקיו הוא האופן שבו אנו בוראים את עצמנו המבוגר מפנטזיות הילדות שלנו.

אם היה הפסל יוצר כאן פינוקיו מעץ שרוף היינו אומרים שהוא דן לכישלון את ניסיון הבריאה העצמית שלנו. אך הפסל לא עשה זאת. הוא לקח את הכשלון הזה והתמיר אותו, לדרגה גבוה יותר של דימוי. ובכך גאל אותו. זאת מהסיבה הפשוטה שלדברים אמיתיים בעולם אין משמעות. אין "אודותיות". הם לא אומרים משהו על משהו. הם סתם קיימים. ואילו דימויים, אומרים משהו, הם אודות משהו. זאת יש לזכור: משפט חיווי רגיל יכול להיות מאה אחוז אמת אבל לא להגיד שום דבר על העולם. כלומר להיות טאוטולוגיה נוסח "מים הם רטובים", והוא יכול להיות אפס אחוז אמת ולשקר "המים יבשים". אבל הדימוי, שחלקו אמת וחלקו שקר, למשל "המים נעים כמו צעיפי סאטן ברוח" יכול להגיד משהו על העולם.

ואת זה אנחנו למדים מהפינוקיו שלפנינו, שהוא דימוי של הכשלון להיעשות דימוי. וזו סיבה טובה למדי, להיכנס לעולמו של סרבר, בו הכול דימוי.

‍

‍יונתן הירשפלד, יולי 2021

‍