יאיר גרבוז\ פנים

מדוע בעצם, יש לאדם, פנים, ברבים, ולא פן?

אני מניח שזה מאותה סיבה שהמילה היוונית למסכה היא פרסונה. מאותה סיבה שלאקאן במאמר "שלב המראה" המפורסם שלו, קושר את הדמות במראה, השייכת לדמיוני- לאגו. ומאותה סיבה שהסימן הסיני לאדם:"רן" הוא שני קווים מתמזגים לאחד. האדם, בפשטות, מטבעו, הוא שניים. לאמ שום שהוא בהכרה. כי הוא סובייקט ובעולם יש אובייקטים. זה לא משום שהוא חיה חברתית. זה לא משום שהוא נעשה לעצמו בזכות המבט של הזולת עליו. זה לא משום שהמחשבותו השפה אינן פרטיות. וזה לא קשור לכך שהאני מכונן על ידי הריבון (אינטרפלציה), כל אלו נכונים אולי במידה כזו או אחרת, אבל האדם הוא שניים משום שהוא יודע מה שהוא יודע שהוא יודע. כלומר הנפש, נראית כמו מצלמת וידאו המכוונת למוניטור. ומשתקפת בו עד אין סוף. אדגים: אדם מקלל אדם אחר. הוא אומר לעצמו: זה אני, אני מין איש כזה שמקלל אדם אחר. ועונה לעצמו: אבל אני לפחות רפלקטיבי בנושא וחושב על זה שעשיתי את זה. ועונה לעצמו: ועכשיו,אני חושב על זה שאני חושב שעשיתי את זה וכבר מרגיש יותר טוב עם עצמי. ועונה לעצמו: כן זה הטריק הכי ישן בספר להשתמש ברפלקטיביות כחיסון נגד רגשות אשמה. ועונה לעצמו ועונה לעצמו ועונה לעצמו עד אין סוף.

איזו יצירת אמנות מתארת את האספקט הזה בחוויה האנושית? איזה דימוי של אדם, מעביר את התחושה הזו של מונולוג פנימי ספירלי? אני מציע את הסדרה הנוכחית של פרצופים מאת יאיר גרבוז. כמובן, יש פה הרבה עניינים. יש פה אמנות ישראלית, מהופשטטר ועד רפי לביא. יש פה משחקי מילים, והקיבוץ, מודרניזם,הבטחותיו ושברו. ישראל, ההבטחה שבה וצל הימים האלו. אבל אני מבקש להפנות את תשומת הלב לאופן שבו הפרצופים בסדרה הזו מובנים מהכפלות. שני עצים, זוג מגפיים צבאיות, זוג יונים וכו. העולם החיצוני נכנס אל האני ומכונן אותו. המילים בהן אנו מדברים, בשפה שכבר הייתה קיימת כשנולדנו, מבנות את האישיות שלנו. הכל נכון. אבל במקביל, את הכל אנחנו חווים. ויודעים שאנחנו חווים. ויודעים שאנחנו יודעים- עד אינסוף. מצלמת וידאו הפונה למוניטור. ובאמת, הפנים המוכפלות בתוך עצמן שמציג בפנינו גרבוז נדמות לא פעם לאדם המביט במראה. כלומר, במראה הפנימית. אותה מראה שהופכת אותו ל"רן", לפרסונה, לנרקיס הכלוא באגם. ההכפלה הזו: שתי עיניים, שני נחיריים, שתי אוזניים, היא שעושה אותנו לאחד. והפנים האלו, הסכמתיות, שנוצרות אצל גרבוז, כתוצאה מההכפלות, נדמות כמסכה. אני נזכר בהקשר הזה, בטענתו של הפילוסוף גרהם הרמן שהמסכה היא יצירת האמנות הראשונה: פעולה שבאה להסתיר ובעצם מגלה. יצירתו של יאיר גרבוז תמיד הייתה "פטפטנית". תמיד הייתה עודפותית, מלאה, עולה על גדותיה, מקושקשת, מצטטת, קורצת, חורצת לשון, מילולית,מצחיקה, קרקסית, שובבה, ממזרית, קשורה לתולדות האמנות, לתולדות הציונות ולפוליטיקה. אבל מעולם לא חשבתי עליה כפסיכולוגית, או כרוחנית. סדרה זו היא גילוי עבורי. משום שהפנים החוזרים האלו, למרות ההרעשה של תותחי הציטוטים והקריצות, מסך העשן של הוויצים והבדיחות, נראים לי, במבט שני, אינטרוספקטיים, אישיים מאד, מסכה עליזה על פנים רציניות, עמוקות מאד.      

יונתן הירשפלד, אוקטובר, 2024

‍