בפעם הראשונה שראיתי את "נערות החצר", ציורו האל-מותי של ולסקאז, בפרדו, שמתי לב לפרט קטן שתמיד חמק ממני ברפרודוקציות; כמה קטנה היא הפלטה של ולסקאז. האמן הזה, שיצר עולמות שלמים על בד, החזיק פלטה בגודל כף יד ובה בקושי שישה צבעים. אוקר, ברנד סיאנה, רו אמבר, אדום, שחור ולבן. מעניין להשוות לסרט הוליוודי בהפקה של מאות מיליוני דולרים - מה הם מצליחים לייצר בכליהם האינסופיים לעומת מה הוא הצליח לייצר בפלטה כה מצומצמת.

נזכרתי בקו המחשבה הזה כשהתבוננתי כעת בציוריה של בתיה גרוסבד. היא כופה על עצמה דיאטה חמורה של שני צבעים בלבד. בנוסף לצמצום הצבעוני, יש לגרוסבד גם צמצום במבעים. כלומר אין בציור הזה מאה סוגים של הנחות צבע. הבדים הגדולים מכוסים במחוות רחבות, המתח נוצר מרווחים זעירים, גמגומים בקצוות, ונגיעות ספורדיות של מכחול דק יותר. הציור הזה מצליח להיות פתוח, רחב, דמוי נוף, ובה בעת, סגור בעצמו, לא מפוזר, בעל מרכז כובד.

יש בו אנינות טעם. חומרה, אבל גם קלילות. הוא מזכיר מופשט אמריקאי אבל אין בו מאצ'ואיזם. הכתום והאדום נמצאים בדיאלוג. הכתמים מספיק ביומורפיים כדי שכל צופה יוכל לזהות משהו שעבר כביכול הפשטה רדיקלית - ראש ויד מונפת, שער או דלת שראשה מתעגל וכו' - ובה בעת, הם מספיק מופשטים כדי שלא להתמסר לאף אסוציאציה. זהו אתר ביניימי, לימבו דימויי, לימינלי, חמקמק, שמשהה את מבטו של הצופה לעוד רגע אחד.

הבדים הגדולים האלו עם משיכות המכחול הרחבות שבהם, באדום וכתום, כעין תנורים ענקיים, הם הבעת אמון בציור. ציור אינו זקוק לקביים, הוא לא זקוק לטקסט, הוא אינו זקוק לדימוי, הוא אינו זקוק לזיקוקי די נור ושפעת צבעים. אם יש לו אמת ודיוק הוא יכול להפיק עולם ומלואו מפלטה בגודל כף יד.

‍

יונתן הירשפלד, ספטמבר 2024