אני מאד אוהב את הים במפה של ה-WAZE. הוא כתם כחול, גרפי ואדיש שזז לצידך, גדל וקטן ככל שאתה מתרחק ומתקרב לים. כשאני מביט מחלון הרכב לים הממשי אני לא מצליח להבין מה הקשר בינו לבין הים של ה-WAZE. הראשון הוא ים, השני הוא "ים". הראשון הוא ריבוי אינסופי, השני אחד, פשוט בתכלית הפשטות. הראשון מתקיים כשלעצמו, השני מתקיים כסימן לראשון. ההנאה האסתטית שאני מפיק מהים של ה-WAZE קשורה לחינוך ולטעם שלי, ההנאה שאני מפיק מהים היא טבעית, כמעט ביולוגית.

את אשר תיארתי כאן אני מציע להבין כטריטוריה שבה מתרחשת האמנות של אלימה. זו אמנות של טעם וחינוך. זו אמנות של דיוק. זו אמנות שמאתגרת את הזיקות של הסימן למסומן- אם בכלל יש לציורים אלו מסומנים. (אינני זוכר היכן קראתי אי פעם שחלק מהמופשטים של אלימה מתייחסים לנופי ילדותה, לשדות החקלאיים שבסביבת קריית חיים, אך ראו: גם שדה חקלאי הוא שטח תחום גיאומטרי) האמנות של אלימה היא ניסוי בהפיכת הריבוי האינסופי לאחדות פשוטה.

יחד עם זאת, ציורים אלו אף פעם אינם אחדותיים. אף פעם אינם פשוטים. יש בהם תקלה. דבר מה שאינו כשורה. כתם אחד פולש לתחומו של האחר. כתם אחד אינו מסתיים בחיתוך גיאומטרי חד אלא במשיכות צבע הולך ואוזל מן המכחול- כעין דעיכה. אני אוהב במיוחד את הריבוע האדום הקטן הפולש לתחומו של הירוק שכמו נסוג בנימוס.

כביכול, היה צריך הירוק להימשך עד הסוף, והאדום לחפוף אותו בשלמות- חיתוך מסקינגטייפ- ליצירת קומפוזיציה מושלמת בנוסח "הים של ה-WAZE ". וכך בכל עבודותיה של אלימה. לכל ציור ישנו הציור שהוא אמור היה להיות- אם הוא רק היה לחלוטין חד, לחלוטין טכני, אם הוא היה קר ומנוסח. אבל הציור של אלימה הוא בסדר רק אם הוא לא בסדר: רק אם יש בו שמץ גמגום, רמז לגופניות, משהו מחולשת אנוש.

אבקש להאיר נקודה זאת ולשבח את הרגישות לחולשת אנוש מעוד זווית. והפעם בהשוואה לציור הארץ ישראלי בכלל. הביטו, אלימה נולדה ב-1932. היא צמחה כאמנית (למרות שנה אחת של לימודי תקשורת חזותית בבצלאל לפני שירותה הצבאי) בשלהי שנות ה-50 שעה שהקול הדומיננטי באמנות הישראלית היה המופשט של אופקים חדשים. במידה לא מבוטלת מהווה סגנונה המאוחר שהפך להיות מזוהה איתה דחייה של האסתטיקה המאצ'ואיסטית, עזת המבע, של צבעים מלוכלכים בלבן ואפור שהייתה שליטה בשדה המקומי כמעט חצי מאה. ציוריה והדפסיה החדים, בצבעים רוויים, הם חלופה פופית, פגיעה, אך מפוקחת למופשט השגור במקומותינו.

תחת העמדה האילמת ודמוית הצלקת של שכבה על שכבה כשהצבע מסתיר ומוחק כל מה שמתחתיו- ציוריה מציגים כתם לצד כתם. תחת העכור והמלוכלך היא מציגה את הרווי והנקי. תחת העמוס והחנוק – את האוורירי.

כשאנחנו חושבים על ציור מופשט יש לנגד עינינו, כך נדמה לי, שתי פרדיגמות מובהקות: פורמליזם ואקספרסיה. פורמליזם: נגיד מונדריאן, מלביץ', ג'וזף אלברס- זהו ציור בו הצורות וההיגיון שלהן נושאות מטען אידיאולוגי אסתטי ולעיתים אפילו רוחני. סידור הצורות עושה לבדו את העבודה. אקספרסיה מהצד השני מניחה שפעולת הציור איננה אלא עדות לחיים שנחיו בסטודיו. בלב האמנות עומדת הפעולה- כך ביצירותיהם של פולוק, או פרנץ קליין. את רוב הציור המופשט ניתן להבין תחת הקטגוריות האלו (ולא פעם כשילובן). אבל המופשט של אלימה הוא לא פורמליסטי ולא אקספריבי: הצורות אינן כשלעצמן, והמבעים אינם במרכז הבמה. מדובר ביצירה של דינמקות ויחסים המשעתקים לבד את יחסיו של הציור עם הצופה. לכן יש בהם מעט. והם מבקשים מהצופה את מה שהירוק מבקש מהאדום. לך קצת אחורה. תן אוויר.

ציורה של אלימה, אינו אופייני לשפה המקומית מצד הפלטה שלו, באופן הנחת הצבע שלו, ומבחינת ההמשגה הפילוסופית של המעשה הציורי. כמו כן הוא נשי יותר, אם ניתן בכלל לומר דבר כזה, שכן הוא נעדר לחלוטין מאצ'יזמו ובראבדו. זה ציור שתמיד יש בו מקום לנשום. זה ציור שיש בו הכרה בחולשה, ואפילו, הייתי מרהיב עוז ואומר, ציור שיש בו סליחה.

‍

יונתן הירשפלד, אוגוסט 2021

‍