לצילום הפילים הקלאסי הייתה טענה חזקה מאד לאמת. הוא היה כל כך אמתי, אפשר לומר, שהוא היה קביל כעדות מרשיעה במשפט. על פי הטענה, היה אור אמתי אי פעם, שנגע בדבר מה אמתי בעולם, וקרן ממנו, והקרינה הזו, האמתית לתפארת, שרפה בעצמה, ברגע האמת של חשיפת הפילים את רישומה על גבי הצלולואיד. (י.ה.)
לצילום הפילים הקלאסי הייתה טענה חזקה מאד לאמת. הוא היה כל כך אמתי, אפשר לומר, שהוא היה קביל כעדות מרשיעה במשפט. על פי הטענה, היה אור אמתי אי פעם, שנגע בדבר מה אמתי בעולם, וקרן ממנו, והקרינה הזו, האמתית לתפארת, שרפה בעצמה, ברגע האמת של חשיפת הפילים את רישומה על גבי הצלולואיד. (י.ה.)
אלה דימויים של משהו שכבר נשכח. שהיותו נשכח היא חלק מעצמיותו. כוחם של צילומים אלו בחולשתם זו, בוויתור שלהם על הנצח. בקלישותם. בהיותם דקים. חיוורים. צלליים. רפאים, כן, רפאים, לכן הם רודפים כל כך. (י.ה.)
אלה דימויים של משהו שכבר נשכח. שהיותו נשכח היא חלק מעצמיותו. כוחם של צילומים אלו בחולשתם זו, בוויתור שלהם על הנצח. בקלישותם. בהיותם דקים. חיוורים. צלליים. רפאים, כן, רפאים, לכן הם רודפים כל כך. (י.ה.)
לצילום הפילים הקלאסי הייתה טענה חזקה מאד לאמת. הוא היה כל כך אמתי, אפשר לומר, שהוא היה קביל כעדות מרשיעה במשפט. על פי הטענה, היה אור אמתי אי פעם, שנגע בדבר מה אמתי בעולם, וקרן ממנו, והקרינה הזו, האמתית לתפארת, שרפה בעצמה, ברגע האמת של חשיפת הפילים לעוצמתה, את רישומה על גבי הצלולואיד. ואפילו תצלום ישן, שעבר- הבה נדמיין- במכונת כביסה, ונעשה קשה לפענוח, יש לו יותר טענה לאמת ויותר קבילות כעדות במשפט מהציור הריאליסטי ביותר בעולם. זאת ועוד, סמויה מאחורי הטענה הזו, היא הטענה כי מקור האי-אמת, היא המעורבות האנושית. שהרי המצלמה היא אובייקטיבית. היא מכונה ותו לא. וגם שטענות אלו רחוקות מאד מהצילום בימינו, המבויים המעובד בפוטושופ, הנשלף ממאגרי דימויים אוקייניים ואנונימיים, הרי שהנטייה הראשונה והטבעית שלנו מול צילום היא להאמין ש "כך היה".
אפשר בקלות להעלות על הדעת צייר המגיב לטענת האמת של הצילום באומרו כי הצילום משתמש בנראות של אמת בשביל לשקר: לכן הוא כה הולם את תעשיית הפרסום. בעוד ציור, מעביר את המציאות דרך האדם, הנראות נעשית מעוותת, אבל האמנות מחלצת אמת נפשית. (מפרספקטיבה פסיכואנליטית אפשר לחשוב על ההבדל בין האובססיבי להיסטרי: האובססיבי מוסר לך כל פרט על האירוע- להוציא את הרגשות שלו שהם לב העניין. האמת שלו היא חסרת משמעות. ההיסטרי עשוי לשקר לך, אבל שקריו יסגירו את חרדותיו ואת האמת על רגשותיו.)
שוש קורמוש (1948-2001) עשתה צילום כמו צייר. צילום שמפיק אמת כתוצר לוואי של הוויתור המוחלט על הטענה לאמת. צילום המצהיר מראש על מלאכותיותו. צילום של צילומים, שנגזרו והודבקו שצויר להם רקע, שהפכו לרוחות רפאים של עצמם. ואולי בכך, הכשירה אותם לדבר על אבדן. אלו הם הדים של אובייקטים, צילומים גזורים מקטלוגים, חפצים מבודדים מהעולם, טובעים באור או טובלים בחושך, אבודים, כלואים, תמיד על סף דעיכה, כאילו הבהבו לקראתנו לרגע ותכף יכבה עליהם האור או יגבר ויציף אותם בלובנו המסנוור.
צילומים עדינים ופיוטיים אלו הם עבודות זיכרון ושכחה. עניינם לא פעם שואת יהודי אירופה. החפצים שהשאירו. סוכנים דוממים של זיכרון ושכחה. קהילות אלו שהושמדו מא' ועד ת'. שלא נשאר מהם מתכון לעוגה ולא נשארו מהם משפטים שהיו שגורים, אמרות כנף ובדיחות אופייניות. רק מסרק. צמיד. צווארון לגבר. כמו נוצות אחדות שעודן מרחפות אחרי שהציפורים נדדו.
אני אומר עבודות זיכרון ושכחה ולא עבודות זיכרון. צילומים אלו הם ההפך מאנדרטה. הם אינם סימן במרחב המוקדש לזיכרון (שבאופן נח למדי משאיר את שאר המרחב לשכחה, כפי שיום הזיכרון מפנה שלוש מאות שישים וארבעה ימי שכחה) – אלא דימויים של משהו שכבר נשכח. שהיותו נשכח היא חלק מעצמיותו. כוחם של צילומים אלו בחולשתם זו, בוויתור שלהם על הנצח. בקלישותם. בהיותם דקים. חיוורים. צלליים. רפאים, כן, רפאים, לכן הם רודפים כל כך.
יונתן הירשפלד, ינואר 2021
