הציורים של רוני טהר לב תלויים על בלימה. העבודה עליהם הסתיימה אבל הם אינם גמורים. יש עליהם עוד רישום בפחם, יש בהם עוד פתח, למשהו, להופיע. לכתוב עליהם מצד התוכן; נשיות, רעות נשית, גוף האישה, אידאל היופי, קונבנציות של מגדר וכו', יהיה מטעה מאד: הציורים האלה אינם אודות התוכן שלהם. לכתוב עליהם מצד הטכניקה והרטוריקה הציורית שלהם יהיה מטעה באותו אופן. כוחם ומשמעותם של הציורים האלו נובע מהזיקה בין אופן הציור, (על הבד המודבק לעץ, יבש, צבע על צבע, ללא מדללים וללא מדיום, עכור משהו, לא בדיוק אולד מאסטרז- לא בדיוק אימפרסיוניסטי) לתכניו. והוא קשור לבקשה להישאר לא מוכרע.  

מחיים שלמים של התבוננות ביצירות אמנות,  הגעתי למסקנה המוזרה, שככל שהאמן הוא יותר אחד, ככה באופן פרדוקסלי, הוא יותר פרום ופחות מוכרע מראש. כלומר, האמן שהוא צוות, שמתחלק ל"מנהל עבודה" ו"פועל", האמן שפשוט מבצע את התוכנית שלו באופן מכני, מקבל עבודה לכידה, אחדותית. לעומת זאת האמן שהוא אחדות, ממלא את ציוריו בסימני שאלה, חרטות וגמגומים.

יש מי שחושבים שאמנות היא סוג של תקשורת חזותית. שעיקר האמנות נמצא בתכנים שהיא מעבירה בשפה ויזואלית. ושהיא נמדדת בעומק ובחשיבות המסר שלה. עבורם, האמן המפוצל הוא האידיאל: מעין אקדמאי מתוחכם שיש לו תובנות רבות ערך על המציאות סביבו המנסח אותם בצורת קוד של סימנים וסמלים שאותם הצופה מפרש. עבורי אין דבר רחוק מזה מהאמת. אני אוהב אומנים שלא יודעים מראש איך ייראה הציור הגמור. שדוהרים לתוך הציור ללא מפה וללא תכנית עבודה. הם יודעים מה נראה טוב. הם מגיבים לציור. מנהלים איתו דיאלוג. הם יודעים מה הם רוצים לבטא, אבל רק בערך. בלי מילים. הם נותנים קרדיט ללא מודע שיביא תכנים משלו. באחדות אישיותם הם מכירים ריבוי קולות ומניחים להם להופיע במהלך העבודה. ככה, על כל פנים, אני עובד. ככה אני חווה את הציור, וזה מה שאני רואה אצל טהר לב. הציור מתעקש להישאר פרום ולא מוכרע כעדות לאחדות הגוף-נפש של הציירת.

אלו הם ציורים המנהלים שורה של זיקות למסורת הציורית הענפה של המערב. מקאמי קורו  דרך איאן יוגלו ועד פאולה רגו. מבוטיצ'לי דרך ואן דייק ועד לוסיאן פרויד. אבל הזיקות האלו מתמוססות לך בידיים אם אתה מנסה לנעוץ בהן נעץ. אלו הם ציורים של סיפורים, על בשורה, ולידה ועלילות הנצרות, ואחווה. אבל הסיפורים האלו לא קיימים בהם. הציורים לא מאיירים אותם. אלו הם ציורים על גוף, על נשיות, על גיל, על יופי. אבל רק אגב אורחא. באמת הם לא אודות שום דבר אחד ניתן לשיום. הדבר היחיד שמגדיר אותם הוא שהם תיעוד של חיפוש אחר דבר מה. וזה הנושא האמתי שלהם: המסע של הצייר אל האובייקט.

בסרט "לאון" מסביר המתנקש ז'אן רנו למתלמדת נטלי פורטמן שככל שמתנקש הוא מקצוען יותר, הוא מגיע קרוב יותר ליעד. המתלמד יורה ברכב מגג בניין עם כוונת טלסקופית, המתקדם נכנס לחדר ויורה בו, אח"כ סכין, והמקצוען ממש הורג אותו בידיים חשופות. בציור, אני לפעמים חושב, זה בדיוק ההפך. ככל שאתה צייר חובב אתה מנסה יותר להגיע אל האובייקט. אין דבר חובבי יותר מלנסות לצייר חתיכת בד במכחול שערה סיב סיב. טיציאן או ואן דייק יציירו את הבד הזה בשתי משיכות מכחול נועזות ורחבות. הצייר האמיתי אינו מנסה כלל להגיע אל האובייקט. הוא עוקף אותו בדרכו למבטו של הצופה. העניין של המתנקש הוא הרג והעניין של הצייר הוא הולדה. המתנקש מגיע לאובייקט ומאיין אותו, הצייר מתעלם מהאובייקט ומוליד אובייקט אחר.

אולי זו הסיבה, שבציורים האלו, שעניינם מסעו של הצייר, מופיע מוטיב הלידה. הציור מעניין טהר לב רק כל עוד הוא מאבק, כל עוד הוא פתוח ומשהו עוד עשוי להיוולד.

‍

יונתן הירשפלד, מרץ 2023