בעדינות רבה יש לגשת לעבודות של רותי הלביץ כהן. בזהירות לקרוא את הקווים, להתבונן היכן נוזלי הצבע ניקוים לאגמים שהם עיניים, או לבבות, דמעות, טיפות דם או עננים שחורים כענני ערפיח. לפרום שכבה אחר שכבה של נייר דקיק או מגזרת, להיזהר להפר את האיזון שבין מחריד למושך, בין זיכרון להזיה, בין אירוני לכואב.

העבודות, מנגד, מתחפרות בעיקשות בצרוף בלתי אפשרי של טווסות וביישנות. הן מפזרות זהרורי יופי, אותות חיבה וחסד בשדות הדפים והבדים הקטנים בהם סיוטים רודפים חלומות, ארוס נאחז בטנטלוס והסף, הסף שבין חיים למוות, פתוח לרווחה כלוע, תהום שצעד פזיז יביא לנפילה לתוכו.

ציפורי גן עדן חוזרים במספר עבודות חדשות. הפרחים ההדורים בכתום, כחול וארגמן רוקדים במחוות גדולות על משטחים קטנים, מוקפים דמויות, איברים קטועים, כתמים מתאבכים כמו עשן. הם נראים כראשי חיה לא מוכרת, אצילית געגוע לסדר אחר. ב"גן עדן" הפרופורציות המוכרות לנו נטרפו לטובת משחק קנה מידה אבסורדי, סוראליסטי. אישה צהובה - שקופה בחזית הציור שעונה על זרועותיה מרימה רגלים כמו בתנוחת התעמלות. כפות רגליה נוגעות בציפור גן עדן ענקית כמגששות אחר תמיכה. ספק נחש ספק חבל טבור מרחפים בחלל בין הגוף (גופה?) לצמח כמו זיכרון הנחש מגן העדן או אולי דווקא לידה, הגרוש מגן העדן שהוא רחם האם, בו החיים מתנהלים לפי "עקרון העונג", מערכת הסיפוק המלא של כל הצרכים כפי שניסח זאת פרויד. הלב של האישה הכמעט שקופה פועם מחוץ לחזה בכתם אדום ארגמן. הגוף השקוף לא יכול להכיל את מרכז הכובד של צער ושמחה שהדים נוספים שלהם, נקודות אודם דם זוהרים בציור. הלביץ כהן לוקחת את הצופה, בלי לחוס, לאזורים הלימינאליים בהם חרצובות התודעה משתחררות. מאחורי תפרחת פרח העדן הבשרני, מה שנראה כעלה גדול בו בולטים העורקים כאילו או גב כפוף שצולם בצילום רנטגן. הגוף/עלה מסתיים בנקודה אדומה הנראה כמו העין בראש זנב טווס – חגיגי, מהפנט ומרמז, בשל העולם הסימבולי הקשור בטווסים בדתות שונות, על פאר וחיי העולם הבא.

בציור נוסף, "ללא כותרת" פרח גן העדן, עובר מטמורפוזה והופך דומה לברבור שנמלט מאש. הלביץ כהן  נוגעת בקו הלעיתים דק מידי שבין היפה לנורא. בכתום וארגמן וקו רוטט, בצבעי אפור וצורות שנדמו כאילו נצרבו על הנייר כפיקטוגרמות של סבך נוצר רגע אפוקליפטי שלא מניח להסב ממנו מבט.

שיער בחום כתום מעטר ראש מצויר כמו טיירה או נזר קוצים שתפח והשתנה. עם טקסטורה חולית מגורענת ששורטת את קצות האצבעות, גם בלי לגעת בה, היא מקיפה פנים שנחבטו בסלעי החיים, ונחרצו ונפגעו ועדיין בעין אחת, בהירת צורה מביטות נכוחה בעוד העין השנייה, עכורה מתכנסת עגולה. הזיקה בין האמנות של הלביץ - כהן לזו של אגון שילה בולטת וצוינה בעבר (בין היתר על ידי כותבת זו). שילה שפעל בווינה של תחילת המאה הקודמת יצר דימויים אינטנסיביים של יחידים וחברה בחיפוש וקריסה וניסיון, כמעט נואש, להרגיש. בעיר בה פרויד עסק בחשיפת התת מודע, שילה צלל למעמקי הנפש והתגרה בסכנות. בדיוקנאות של הלביץ - כהן החיפוש, הדחיפה, כנגד קיר מסך שקוף שסוגר על כל דמות ודמות היא ממשות. כמעט נדמה שכתמי הצבע הנמרחים - נמסים , נפרדים ושבים ומתגבשים לפני הדמויות, נמחצים כנגד אותו קיר דמיוני. בדיוקנאות שתי נשים, לאה גולדברג שאת שירתה הלביץ כהן אוהבת, ונטע, מורתה לקבלה, הדיוקן הוא שדה לחיפוש, לברור ולדמיון. לאה גולדברג מרימה יד עם אצבע אמצעית מדממת ובמרכז פניה של סובול כדור אדום כאף ליצן. בשני הדיוקנאות עיניים גדולות ומנותקות (ושוב אותו קיר, מסך זכוכית ששומר וגם מוחץ) וסימנים של מין ואלימות. שפתיה של גולדברג מוכפלות, כמו מדממות, ובפניה של סובול חתך. ביד צרה, עצבנית, היא ממששת אותו כמו תומס המפקפק הנוגע בבשר ישוע שקם לתחייה, מבקש לחוות את הבשר, את הוכחת הקיום.

המפגש של יצריות גועשת ודבקות רוחנית, כמיהה להשלמה בין רוח וחומר, דחף ההתפלשות בחיים ואימת הקץ, עולים מכל תו בעבודה האופקית המורכבת שני דפים תלושים מספר סקיצות.  

החיבור בין שני הדפים מרתק. דף אחד צבוע בכתום צהוב והשני לבן אפרפר, צבע הנייר. תחת ריבועי הפרפורציה (חירור) התלושים נראה הדף הלבן המודבק תחתיהם. כך המפגש בין הדפים, הגבול, נדמה כדיפוזי, לא סגור, לא שלם. הגבול הלא שלם מהדהד טקסט, כמעט נסתר של שלוש אותיות – NDE- הכתובות זו מעל זו באופן אנכי (ומזכיר חתימות אמנים כשילה, וקלימט שחתמו באופן אנכי אף שבדרך כלל מילים שלמות). האותיות הן ראשי תיבות של Near Death Experience, חוויה של אינדיבידואלים שחוו טראומה פיזית בזמנים ומקומות שונים שהיבטיה המשותפים נחקרים. ההקשרים המיסטיים דתיים של החוויה, ההימצאות, גם אם כאשליה, בממד בין הקיום המוכר ללא מוכר, מצטרף לבחינה של קצוות רגש וצורה ביצירה של הלביץ כהן.

היחס בין ארבעת הדמויות בציור חידתי. דמות אישה ערופת ראש נשענת על מרפקים וארבע שושנים שחורות צומחות מגופה, אחת מערוותה. ליד הגוף – שדה הקרב של אלימות ויופי דמות אנדרוגינית שראשה שחור וגופה לבן וביד עם קווי מתאר צהובים היא אוחזת שושן צחור. גבעול הפרח, מגזרת נייר נמשך החוצה מהדף, כמו קו חיים עדין ושברירי, מאיים להיקרע, להתנתק וגם כאילו מחזיק על חודו את המערך הכבד, העמוס לעייפה בסמלים, בדמויות וחרדות ממנו הוא יוצא. במרכז פרופיל אישה קוקטי מצויר בשחור עם שני שושנים צחורים ומקצה הדף פרופיל של גבר עם מקטרת מתבונן בה בערגה. סחרחורת המשמעויות מכה בצופה: הלביץ - כהן מצרפת מטמורפוזות כשל אובידיוס עם זוועת גופות קטועים כשל גויה או גרוס, דמות שנראית כלקוחה מציור יוגנדשטייל (האישה הקוקטית) עם התייחסויות אידאוסינקרטיות למקטרת של מגריט ובוגדנות עולם הדימויים וסיטואציה של חיים הנדברים עם המוות המזכירה ציורים של בוש או את משחק השח ב"חותם השביעי" של ברגמן.

סיוטים וסודות ועדינות אין קץ.

סמדר שפי, נובמבר 2020