הציור רוצה לתאר את העולם, אבל בעצם העולם מאד עשיר ולציור ישנו רק החזותי. הציור רוצה לתאר את האובייקט, אבל לשם כך עליו לסנן הרבה מידע חזותי; עליו לא לצייר את האוויר בין הצייר לאובייקט, ולא לצייר את כל הרעש החזותי כדי שהאובייקט יתבלט וייראה. כמו כן, עליו להקפיא את האובייקט - כי העולם זז ומשתנה בכל רגע. בקיצור, לצייר דבר מה משמע לבגוד בו. לא לתארו כפי שהוא באמת, כפי שהוא בעולם, עם האוויר סביבו, עם העולם דבוק לשוליו, עם ההשתנות שלו ושל האור סביבו. לצייר משמע לשקר.

וזו ההצעה שלי לקריאה בכל מפעל חייו הציורי של אורי רייזמן. רייזמן מנסה לצייר את האובייקט. הר, ערום, דיוקן, לא משנה מה, את הדבר שמולו, באמת. רייזמן מנסה לצייר תוך שמירת נאמנות לאובייקט. זה כמובן מסתיים בכישלון. אפילו הפיזיקה, המדע המדויק ביותר בעולם, בגרסתו המתקדמת ביותר,  מכניקת הקוונטים - כבר ויתר על הניסיון הזה. בורחס ידע זאת. הוא תיאר ניסיון כזה בצורת עיר שביקשה לייצר מפה של עצמה בקנה מידה של 1:1. אלא שאם זה קרוב כ"כ לתיאור האמת -זה כבר לא תיאור.

הציור שלפנינו נפלא משום שיש בו את האומץ, היוהרה, הטירוף והחריפות של ניסיון כזה שהוא בה בעת הפיוט הנואש של ניסיון לרוקן את האוקיינוס עם כפית. מבטו יוצא מעיניו בקרניים רדיו אקטיביות ושורף את כל הנקרה בדרכו. מבעד ל"פלאש" הבוהק בלובן עוברת רק האמת של המצויר. לא עוברים ה"מאפיינים" שלו. לא עוברת ה"מהות" שלו. עובר רק האקזיסטאנס, רק הישות.

זה משחק מסוכן. אם אתה רואה דרך הקיר - אתה רואה את פנים החדר. אם אתה רואה דרך כל הקירות - אתה עיוור. רייזמן מצייר על חוד הלהב של המשחק המסוכן הזה.

‍

יונתן הירשפלד, יולי 2024