צ'סטרטון כותב ב"אדם בלתי מעשי", שמידה מסוימת של שמרנות היא הרחבה של הדמוקרטיה -כי היא נותנת גם למתים, מדורות עברו, קול בהצבעה בסוגיות שעל הפרק. אמנות היא דוגמא מובהקת לטענה הזו, כיוון שכל אמן, לא משנה כמה אוונגארדיסט הוא יהיה, עובד בסטודיו צפוף עד להתפקע מאמנים מתים המביטים מעל לכתפו ומחווים את דעתם. זאת ועוד, אמנות חזותית היא תמיד ומרגע לידתה בת זוג למוות ולפולחן האבות. מבתו של בוטאדס במיתוס הרומי הרושמת/מצלמת את צל אהובה היוצא למות במלחמה דרך מטפחתה של ורוניקה ועד אותו שלט, שראיתי לפני כמה שנים בסטודיו של חברי אמיר נוה, שאולי נגנב מבית כנסת, ובו המשפט מתהילים "שער זה לה' צדיקים יבואו בו" שאמיר שינה בצבע ל"ציירים יבואו בו". אני חושב הרבה על השלט הזה, ועל השער הזה שבו צדיקים וציירים עוברים ומצדו השני המוות. צדיקים ולכן גם ציירים- במותם נקראים חיים. וכך מודעות האבל של גכטמן, וכך דיוקני שלי מת בקבר. דימויים נולדו כדי להאריך ימים אחרי מה שהם מדמים ולהשאיר את השער פתוח.

מהפרספקטיבה הזאת אני מבקש להתבונן בסדרת העבודות של דגנית ברסט שנמצאת לפנינו: מישהו מת. דבר מה נעלם מהעולם. אירוע כלשהו חלף. מה שאבוד עבורנו הותיר אחריו סימנים, ראיות, כתמים, רפאים. ברסט משולה בעיני לאותם חוקרי על-טבעי מהקולנוע המנסים להקליט רוחות רפאים, או לצלם את אי השתקפותו של הערפד במראה.

אלא שברסט מטונימית יותר. פרוזאית יותר. ביתית יותר. שדה הקרב שלה: כוסות ומפות. הכוסות כבר התנפצו מזמן. הנוזל נשפך. מה שזה לא היה- אנחנו הגענו מאוחר מדי. וכעת אנחנו עומדים מול זהרורי בין ערביים, לא יום ולא לילה, ומביטים בתנועה שאין לדעת אם חיים היא, רפאים היא, או שמא זוהי רק מברשת שיניים על בטרייה.

כדי להגיע לאפקט הזה נוקטת ברסט אסטרטגיה משוכללת. ראשית: הדיפטיך. העבודה בצמדים מנכיחה את הנעדר. אנו רואים את הכוס ואת הכתם אבל לא את ההתנפצות. הצמדים כמו ראיות נסיבתיות חסרים אקדח מעשן. (אני זוכר שקראתי פעם איפשהו שציירי הוואי במאות הקודמות שציירו נערה רוקמת כמעט תמיד העלימו את המחט)

שנית, ברסט מבצעת סדרה של פעולות הרחקה והטעיה בעשיה הטכנית שלה, כך שהצופה לא יודע מה בדיוק הוא רואה. שטיח הוודאות ביחס הנתונים החושיים והעולם נשמט תחת רגליו. היא מניחה את כוסות הזכוכית על נייר הצילום ופותחת עליהן את האור. התמונה המתקבלת היא לא בדיוק צילום ולא בדיוק פוטוגרמה: היא רפאים. ומצד שני, המפות נעשות ברישום עיפרון, כאשר את הכתם היא מוסיפה על ניר שקף ואז מצלמת אותם יחד כמציאות ברת חלוף ומפוברקת. התוצאה המתקבלת היא עולם שיש בו הכול חוץ מעולם. צללים והשתקפויות, דימויים וזיכרונות, העתקים נטולי מקור ואשליות ללא קוסם.  

ברמת קריאה אחרת ניתן להצביע על הגריד כסמל התבונה, מסימני ההיכר של המודרנה, ושל האמונה בקדמה, כרקע לכתם הביומורפי, יצר גולמי וחסר צורה. וכך גם הכוסות: מופת מעודן ושקוף של טכניקה אנושית בשרותו של הדחף הבסיסי ביותר- הצמא.

אלו אם כן, הן גבולות הגזרה שלנו: המוות התרבות והתבונה מחדא, היצר הטבע והאסון (הכתם) מהצד השני. אם תרבות -אז רוחות הרפאים של תולדות האמנות. אם יצר טהור -אז שבר. אלא שבסדרה זו אין יצר טהור. רק ייצוג, על שקף, מונח על ייצוג רשום בעיפרון, והשניים מצולמים יחדיו ונעשים לדימוי מסדר שני. נמצאנו אם כן, כלואים ביצירת האמנות, באינטרנט של המתים.

‍

יונתן הירשפלד, ינואר 2022

‍