הבית. הסגול. הזמן.

אדם נוסע הבייתה בגשם. הגשם מתחזק ואליו מצטרפים רוח וערפל. הראות נעשית קשה. כתוצאה מכך הוא מאט. זוהי המטאפורה הבסיסית של הציור הקופפרמני בשנות ה80: הצופה חייב להאט כי שמשת הציור צלופת רוחות וממוסכת מבול מסתירה לו את "הבית". הערפל המסתיר את הבית כמו בשירו של ג'ימי הנדריקס, הוא ערפל סגול. קראתי פעם, שצבעה האמתי של השמש שלנו הוא ירוק. כיוון שהאטמוספרה של כדור הארץ כל כך טובה בלפזר מהירוק הזה את הכחול (על השמים) השמש נראית לנו צהובה. משהו דומה קורה עם הסגול של קופפרמן, גם הוא מחביא ירוק. רבות נכתב על הזמן בציור של קופפרמן: משך העשייה, החזרה, הקווים, המקצבים. כעת אני מבקשלהפנות את תשומת הלב -לא לזמן של הציור או של הצייר, אלא לזמן של הצופה. בשל התחושה העזה שיש משהו מבעד למסך הציור, בשל העושר החזותי המופק מאמצעים כהמינימליים, בשל הגשם המוטח על שמשת הציור, הוא מעט, אולי אפילו נעצר.

שנות השמונים היו בעולם שנות החזרה לציור. עם עליית המשטרים הנוחים יותר לכלכלת שוק, תאצ'ר בבריטניה רייגן בארה"ב ובגין בארץ, אנשים ששלמו פחות מס ונהנו מיותר כסף זמין, היו מעוניינים בציורים. הציור של שנות ה 80 היה פיגורטיבי לרוב. בין דייויד סלה ורוס בלקנר האמריקאים, פרנצ'סקו קלמנטה ואנזו קוקי האיטלקיים וגרהארד ריכטר וזיגמר פולקה הגרמניים ניתן היה לדבר על ניצחון הציור. כל מה ששנות ה 70 הרזות והמושגיות סלד ממנו חזר ביתר שאת: האוטוביוגרפי, הפוליטי, האקספרסיבי,המטאפורי. באופן מוגבל, ניתן לזהות את המגמה גם אצל קופפרמן. לא שהוא אי פעם -לא היה צייר- או שמתישהו נעשה פיגורטיבי, אלא, שלהבדיל מהעבודות הרזות יחסית של שנות ה 70 אנחנו רואים בראשית שנות ה 80 עבודות עבות יותר, דשנות, אפילו פוליטיות, במידה שאחדות מהן התייחסו ישירות לסברה ושתילה. אבל "שיבה" זו לציור עבור קופפרמן הייתה שיבה הביתה. הוא תמיד היה צייר. כלמי שיודע ולו דבר אחד על הביוגרפיה שלו יבין זאת בקלות- הבית לדידו של קופפרמן הוא אובייקט תמיד זה מכבר אבוד. מושא לכיסופים שאין לחזור אליו. בפרפראזה על אמירתו שלעמוס עוז כי "העברית היא מולדתי" אני מציע לקופפרמן "הציור הוא בייתי".

קופפרמן תמיד היה צייר של הפעולה המציירת את עצמה. של הציור המצייר את הזמן. של הציור כעבודה. כעמל. כשגרה. כמחויבות אתית. דוגמא מובהקת לעמדת הציור כמחויבות אתית הוא השלט המפורסם על דלת הסטודיו שלו בנוסח "תיכף אשוב" -כאילו עליו לתת דין וחשבון כשאינו מצייר. גם הסגול הקופפרמני הוא עדות לעמדה אתית: הוא הרי נוצר מהחסכנות, הוא נוצר מאיסוף בסכין ציירים של האליזרין שקופפרמן כינה "אדום סלק" עם השחור הירוק והלבן. סגול אפור של כלכלת הסדנא.

הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן כתב פעם כי "עבור האובססיבי המוות הוא מעשה כשל". הכוונה היא שכמו שפליטת פה או שכחת המפתחות הם פעולות הגנה של הנפש, כך מפיק האובססיבי ריק המייצג בחייו את המוות, המניע חזרה כפייתית כדי להגן על האני מהמציאות. הקפאת הזמן היא מנוס מוודאות המוות המחכה בסופו.  

סדרה זו המוצגת כעת בגלריה גורדון היא הסדרה הכי ציורית של קופפרמן עד לאותו רגע, אם ניתן לומר כך. היא כמעט טיציאנית בשימוש שלה בצבע דשן, תשוקתני, עכור, כמו מואר באורשקיעות מעל אדי תעלות ונציה. הוא שב הבייתה, לסגול, לעצור את הזמן.

יונתן הישרפלד, יוני 2023