רישומי העט של רותי הלביץ כהן מרגשים. יש בהם תחושה עזה של גילוי. כמו אדם ששרבט עיגולים בזמן שהוא בהמתנה על הקו עם הבנק ולפתע הביט על הנייר וראה שם פנים. כמו כימאי במעבדה המוזג חומר למבחנה ומביט בהפתעה כשהנוזל משנה צבע או מעלה בועות לנגד עיניו. הניירות המוכתמים, היומניים כמעט, מפגישים קו רועד, כתם נספג, הדבקת קולאז' ורדי מייד ומהווים זירה של גילויים; הנה פה גיליתי איך קו פוגש כתם ופה גיליתי את קסם הנייר המודבק.  

ועוד גילוי: יופי אינו תוספת. יופי אינו סרח עודף. ליופי יש AGENCY, יופי, הוא פועל בעולם. בוטיצ'לי גילה את זה, לאונרדו גילה את זה, רותי הלביץ כהן גילתה את זה. מטה הארי, שייתכן שגם היא גילתה את זה באיזשהו רגע בחייה, גם שילמה על זה מחיר. (זה לא מפסיק להדהים אותי, בכל מסעותיי לאורכה ולרוחבה של האמנות המערבית, שאני מוצא שוב ושוב את אותם גילויים. אולי בכך נבדלת האמנות מענפים אחרים של הרוח האנושית, מהמדע או הפילוסופיה: באמנות אין לך שימוש בגילויים של אחרים, ועל כן נידונו האמנים לגלות שוב ושוב את אותן תגליות ולצעוק שוב ושוב אאוריקה! כל גילוי חדש מסעיר אותנטי ויחודי-שוב)

הלביץ כהן יוצאת מסיפורים. היא יוצאת מסיפור יהודית (האישה החזקה, אולי גיבורה פמיניסטית מוקדמת, שהורגת את הולפרנס), מ"הגלים" של ורג'יניה וולף ומסיפורה של מאטה הארי המרגלת, הרקדנית. וכמו הגלים, שהוא רומן עשוי טלאים טלאים, מרובה קולות, זרמי מחשבה, שפות מתפרקות, פרוזה הנשברת לרסיסי שירה, כך עבודות הנייר האלו עם המעבר מכתב יד אחד לשני; מרישום לכתם להדבקה. התחושה היא של הצצה לטיפול פסיכולוגי: באמצעות משחק האסוציאציות החופשיות של המטופל צפים ועולים התכנים הנפשיים. צפים ועולים על הגלים. העובדה שבאמנות אין לנו תועלת בגילויים של האחר מבדילה אותה מפילוסופיה ומדע במובן ידוע. ויש עוד מובן חשוב ומרכזי מאד שבו האמנות היא אופוזיציה למדע ולפילוסופיה: המדע אומר לך שמה שמולך אינו שם - תחת זאת יש שם אטומים וריק. הפילוסופיה אומרת לך שמה שמולך הוא תוצר של הבניות חברתיות כלכליות שפתיות ואחרות. רק האמנות אומרת לך שמה שמולך הוא מה שמולך.

במאה ה-19 היה וויכוח די מפורסם איך סוסים רצים; האם בדילוג שתי רגליים קדמיות שתי רגליים אחוריות או אחת אחת. ציירים פעלו על פי ההנחה הראשונה מאז ומתמיד. כשמייברידג' צילם סוף סוף סוס בריצה התגלה שהם טעו - הסוס רץ רגל רגל. על כך אמר רודן: המצלמה טועה, כי בטבע אין חלקיק שניה קפוא ועומד. כלומר מה שמולך זה מה שמולך. הרישום של הלביץ כהן בעט כדורי מחזיק דחיפות, זריזות, מיידיות: זה הכלי שבו כותבים רשימת קניות לסופר. יש בו משהו נגיש, חילוני, פרוזאי, יומיומי. ההפך הגמור ממאטה הרי - האקזוטית, החושנית. ההפך הגמור מיהודית הקטלנית או וולף המטפיזית. הללו, כשהם פוגשים בציור מקבלים ממד חדש: קיום בחומר. קיום בכאן ובעכשיו. תכנים נפשיים שהיו לדבר מה בעולם: מה שמולך הוא מה שמולך.

‍

יונתן הירשפלד, ספטמבר 2022