סדרה זו של ציורים בהירים העשויים בשפה רזה, בשימוש בתשלילים והקרנות, סרגלים ומחוגות, מציגה בפנינו עולם יבש, צרוב שמש, חילוני ואירוני, שמבלי שאיש שם לב התגנב לתוכו שמץ קסם. (י.ה.)
סדרה זו של ציורים בהירים העשויים בשפה רזה, בשימוש בתשלילים והקרנות, סרגלים ומחוגות, מציגה בפנינו עולם יבש, צרוב שמש, חילוני ואירוני, שמבלי שאיש שם לב התגנב לתוכו שמץ קסם. (י.ה.)
הם מציגים את המכונה הציורית כמו שהשירה חושפת את המכונה השירית. הם מרחיקים עדות. אבל בסדקים, בגמגומים, בשריטות, ובכישלונות. (י.ה.)
הם מציגים את המכונה הציורית כמו שהשירה חושפת את המכונה השירית. הם מרחיקים עדות. אבל בסדקים, בגמגומים, בשריטות, ובכישלונות. (י.ה.)
הנרי שלזניאק, 1938-1980, היה המיוחד מבין אמני "דלות החומר". הוא היה הפחות צבר-תל אביבי שבהם. הוא נולד בניו יורק, למד בלונדון וגר שנים רבות בעין הוד. יצירתו נושאת חותם לירי, והיא נעה על מנעד רחב מאד מהפופי ועד הטראגי והאפל. בניגוד לרפי לביא אין אצלו התיילדות. בשונה מגרבוז, אין אצלו הומור. הוא לא נוטה לחידות היגיון בנוסח האמנות המושגית וגם לא למבע אקספרסיבי. ייחודיותה של יצירתו בולטת שבעתיים כיום, בחלוף השנים. את הדיון הנוכחי אנסה לפצל לשני גופי עבודות: "גופים גאומטריים" הבהירים והרזים ו"גופים זהובים" העמומים והאפלים.
סדרה זו של ציורים בהירים העשויים בשפה רזה, בשימוש בתשלילים והקרנות, סרגלים ומחוגות, מציגה בפנינו עולם יבש, צרוב שמש, חילוני ואירוני, שמבלי שאיש שם לב התגנב לתוכו שמץ קסם. איך זה עובד? ובכן, במתכונת של שירת שנות השישים והשבעים, הנתן זכית או המאיר ויזלטירית, על פני השטח חילוניות אירונית ומתחתיו רמז לרוחני כבוש מבליח מבעד לאבק היומיום. למשל אצל ויזלטיר כשהוא כותב:
"יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב"
אנחנו ממוקמים בחילוניות האירונית הזו, עם השפה היומיומית והרוויה שאילות לועזיות. הוא לא "אוהב" חלילה, רק יש לו סימפטיה. הסימפטיה הזו, אינה מופנית לרמברנדט או איזה עבר הירואי ושגיא, מה פתאום, רק לאמנות קונספטואלית. ואז:
"עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת"
והנה אנחנו עוברים בהדרגה מהביקורת העירונית, עדיין בלועזית, "עיר בלי קונספציה" אל המטאפורה הפיוטית "תריס מתייפח" ומסיימים עם החיבור המפתיע "אוטובוס מת". יחסית מהר, ומבלי ששמנו לב, עברנו מיריקת קליפות גרעינים מהגשר על העוברים והשבים להתבוננות בחלוף החיים. וזה המנגנון של שלזניאק. חשבת גרפיטי? חשבת פופ ארט? חשבת ריחוק רגשי? זיהית היעדר מבעים, אירוניה ורזון. הרגשת בטוח. ומבלי ששמת לב אתה בליבו של דיון פיוטי על עדינות וחולשה, מבע וסובייקטיביות, כאן ושם. שלזניאק עבד עם תשלילים. ברווזים במעופם, פעמונים, גוף אדם והקרנות על פי מיכלאנג'לו, אותן רוקן מהמבע המיכלאנג'לואי והפך לקווי מתאר איוריים כמו בחוברת הרכבה. כל אלו מיצרים דימויים כתופעת לוואי של פעולה מכנית. המסר הוא, זה לא אני, זה לא ביטוי של חומרים נפשיים, רק משהו טכני.
אני מבקש להפנות את תשומת לבו של הקורא גם לנטייה של חלק מהציורים אל הגאומטרי, ריבועים בסרגל ומעגלים משורטטים במחוגה. הנטייה להבחין בין דברים והסכמה שלהם, הדגם שלהם. מעין מראית עין של ספר הדרכה והשפה החזותית של הפסאודו-מדעי. כל אלו מעצימים את ההזרה שבפואטיקה עליה אני מדבר. הפואטיקה הויזלטירית, הציורית. זוהי מעין תשובה לשאלה "מהו רמברנדט בעין ישראלית, צברית?", מהו קסם עבור ציניקן? מהי החוויה הדתית עבור האתאיסט?
וכאן שוב, זוהי ההרחקה שלו מאקספרסיביות, ממבע, מהאישי, זה המראה הנטול חפץ-עניין הזה, שמייצר באופן מוזר את התחושה. כמו קומיקאי שמספר בדיחה קורעת אבל נשאר בפנים חתומות, כמו הבנאדם שעונה בשלווה "אדוני אל תרים את הקול" כשמישהו צועק עליו - ולכן מעצבן יותר, כמו הפאם פטאל בסרט פילם נואר ששואבת את כוחה, את היותה "קשה להשגה", בדיוק מכך שהיא מרוחקת רגשית, אדישה, נטולת עניין. זהו קסמם של החתולים, ההפוך מהתמסרותם הנלהבת של הכלבים.
"גופים גאומטריים" של שלזניאק הם שירים בנוסח ויזלטיר ונתן זך. הם מציגים את המכונה הציורית כמו שהשירה חושפת את המכונה השירית. הם מרחיקים עדות. אבל בסדקים, בגמגומים, בשריטות, ובכישלונות (שלזניאק אהבה לקלקל תמונות, להביא את הטלוויזיה למקום שבו היא לא קולטת, להפריע לפיתוח בתצלום). בגמגומה של המכונה - מופיע האנושי. הייתי אומר שכמעט כל ציור של שלזניאק הוא תריס מתייפח, או אוטובוס מת.
יונתן הירשפלד, יוני 2022
