אחת הסיבות, של 'חדרי התצוגה' האלו הכל כך אהובים עליי, היא שהם מזמנים לנו הכירות עם פנים שונים של אמנים מוכרים. סדרה זו, של עבודות על נייר, מאמצע שנות השמונים, מאירה עבורנו פן נוסף, מרתק, של אחד האמנים הישראלים הכי מזוהים בתקופתנו. והנה כאן, אנו פוגשים את רנצר ללא קרקס, חופשי מאווירת אמיר קוסטוריצה, לא בית על הגב ולא על מריצה.

אלו הם ציורים. מעט יותר "רציניים", אם ניתן לומר כך, פחות שובבים. פחות עמוסים. הקומפוזיציות יחסית ממורכזות. בכל ציור אלמנט או שניים מובהקים: דמות, אוטו. לצידם, אלמנט או שניים מופשטים. בין לבין, רגעים יפים, עזי מבע ופיוטיים, של גלישה: מהאלמנט המופשט אל הדימוי או מהדימוי למופשט. משיכות המכחול מובהקות, לעיתים ממזריות. הדימויים מצוירים במיומנות אבל שומרים על רעננות נאיבית. מרטין קיפנברגר פוגש את אנרי רוסו.  

בעומק הדברים כמובן, אותם נושאים: זהות, מקום, טבע ותרבות. הדמויות צפות במרחב הציורי נטולות מקום טבעי. הרכב המסמן מעבר, תנועה, תופס את מרכז הבמה: אנחנו תמיד בדרך, אף פעם לא "כאן". פסל מכל הגבאים שאנחנו מכירים שאינם אמנות, הכי דומה למצבה. ציור על נייר, מבין הדברים שאינם אמנות, הכי דומה למכתב. בסדרה זו אנחנו פוגשים אם כן את פיליפ רנצר, פחות ציבורי, יותר אישי, בפחות מנציח, פחות רטורי, יותר לוחש.

זהו גוף עבודות של ציור טהור. בשוליו עולה דיון על יחסי גוף ומכונה. ובעזרת הצבעים הנכנסים ויוצאים מקווי המתאר, אנחנו מקבלים מושג על גניבת גבול: כתמי הצבע משמשים כאן כפליטים, מתגנבים מבריחים, נמצאים שלא במקומם.

‍

יונתן הירשפלד, אפריל 2023