רוני טהרלב עוסקת בגוף.

לפעמים נדמה לי שחלק גדול מהציוויליזציה שלנו, עניינו הוא להעלים את הגוף. המסר הוא - אתה אינך גוף; אתה תודעה. אתה ארנק, אתה תשוקות, אתה זהות מינית, אתה זהות שבטית או פוליטית. בקולנוע, גיבורי על עם גופי CGI. בפוסטרים, דוגמניות מרוטשות בפוטושופ. ובמוזיאונים אלות זהובות ירכיים. כולם בני אל מוות. הבה ניקח כדוגמה את פרגונאר. עולמו הוא מחול רוקוקואי עליז, העולה בפנינו כעין הצגת בובות ועל רקע תפאורת קרטון. כולם מעט לבנים מדי. הגפיים שלהם, בה בעת נוקשות מדי ורכות מדי. סומק הלחיים שלהם וורוד אפרסק, והצמחייה סביבם מהונדסת ברמת העלה הבודד.

באמת, קשה להעלות על הדעת שני ציירים בעלי מזג שונה יותר מרוני טהר לב וז'אן אונורה פרגונאר. זה קשור לכוח המשיכה. פרגונאר הוא בלון הליום – אם לא נקשור אותו בחוט הוא יעוף מעלה עד שייצא מהאטמוספרה. טהרלב כבדה. המכחול של פראגונר מרקד כמו חצאית טו-טו של בלרינה, המכחול של טהרלב כמו מעדר של החבר'ה קדישא מטיח כף אדמה אחר כף אדמה לתוך בור. זהו רגע יפה של אחדות הצורה והתוכן כשהעלמה המרחפת מ"הנדנדה" המפורסמת של פרגונאר מתורגמת לטוהר-לבית: גופה הכבד הפוך, בגבה אלינו, כמו שק תפוחי אדמה שמלגזה מתקשה להניף ושוליו נוזלים, מעלים על הדעת פגר של בעל חיים בבית מטבחיים.

את הסנדל האל-מותי של פרגונאר, המעופף אצלו כמו פרפר וורוד (ושבמקום אחר כתבתי עליו ארוכות) מחליפות נעלי הדודה השחורות. את המחזר, השוכב אצל פרגונאר כמו אדם הראשון בבריאת האדם שבקפלה הסיסטינית, מרמז, בהומור אופייני, שמה שיש בין רגליה של העלמה הוא אלוהיו, מחליפה אישה נוספת, שאינה מביעה שום עניין במתרחש. ובעיקר, את גנו של פרגונאר, מטאפורת נאורות זורחת, לטבע שנעשה לתרבות, נשתל, הושקה, נגזם, עוצב, ויותר מכל-דומיין. את הגן הזה, מחליף הגן של טהרלב: רצף עכור, כמעט ביצה, כמעט מופשט, ברוח קרובה יותר לקורבה או קאמי קורו, של כתמים כבדים עבים ויבשים של צבע, עם מה שנדמה כסכין על האדמה. סוכר הצמר גפן הוורוד הוחלף ברגבי עפר של קבר.

ובאמת אחד הדברים המבדילים את הגוף הטהרלבי מזה של פרגונאר זו נוכחות המוות. הגוף של פרגונאר עניינו אחד: להכחיש את המוות. דמויותיו סמוקות הלחיים תמיד מנשקות, מנושקות, מחזרות, מחוזרות, הן עטופות ז'ואה דה וויו. הגוף של הנשים שמציירת רוני טהרלב נמשך לאדמה. הוא כבד, בשרני, מזדקן. החיים נרשמו עליו כבגליון: אור השמש, תזונה, טראומה והבלאי הטבעי של השנים. הגוף הזה הוא ואניטס. הוא ממנטו מורי. הוא צל תודעת וודאותו הבלתי נמנעת של המוות. כל הבשר הזה - לתולעים.

בעיניי, ההצלחה של הציורים בסדרה הזו טמונה בכך שהם יפים. כלומר, זה שהם לא קצפתיים, סמוקי-לחיים ומכחישי מוות – לא הפך אותם למכוערים. כי בעצם, יש יופי באמת. יש לנו גוף, אנחנו לא דמויות CGI, לא דוגמנים, לא אלים יוונים, אנחנו נמות, וזה יפה. יש קטע מפורסם, בשיחות גתה עם אקרמן שהשניים הולכים בשדה ורואים פרח נאה. אקרמן מצר על כך שעל אף יופיו זה עצוב שהוא עתיד לנבול. גתה מתקן אותו: יקירי, הוא יפה, משום שהוא עתיד לנבול.  

‍

יונתן הירשפלד, ספטמבר 2024