Of all of the works of Jan Rauchwerger (b. 1942), this exhibition, for the first time, focuses on the portraits of Galit Rauchwerger – his life partner, artist, and mother of his children (Daniel and Nadav), whom he has been painting for thirty-five years. Rauchwerger, who immigrated to Israel from Russia in 1973, won acclaim before the end of that decade, and has since exhibited numerous exhibitions in major galleries and museums in Israel and around the world. The daily painting routine that he maintains at his studio and home, somewhere between southern Tel Aviv and Jaffa, is based on observing life surrounding him yet also engages in symbolic representation. The portraits of Galit, which feature on dozens of canvases and sheets of papers in various techniques, offer a unique insight into the poetic qualities of his painterly language.
Galit’s head is surrounded by countless light-colored curls that softly dissolve her outline and illuminate their surroundings, making it difficult to precisely capture her image. The curls, and the manner in which they are painted, recall the heads of angels in the paintings of Renaissance artists such as Stephan Lochner (ca. 1410–51), or Fra Angelico (ca. 1395–1455). The very same angels also appear in Rauchwerger’s diptych The Big Orange Groves (1985) (Fig. 1) – which inspired the title of his current exhibition. These images are centered on a green orange grove, bounded by fences and cypress trees and flanked by a large round street lamp and a stray car. In this way, with a measure of humor and irony, Rauchwerger ties together the mundane with the celestial, the urban with the rural, a distant and alien culture with the local reality surrounding him, which appears as a mirage.
Galit’s portraits reflect mutual responsiveness and devotion to one another, attentiveness and a dialogic relationship – themes that largely rescue them from a restrictive binary reading of a subject–object relationship. Thanks to them, the familiar art-historical theme, “Portrait of the Artist’s Wife,” is downplayed. The portraits make reference to Rauchwerger’s abiding bond to artists of the past, but also pave an intimate and alternative path.
Together, these portraits build up like variations on a theme. Replete with empathy for the object of their gaze, they also convey piercing directness. Galit’s presence on the canvas varies from one portrait to the next, highlighting the paradox of art: on the one hand, the desire to embody dynamic life in matter and infuse it with a spiritual, all-encompassing, and eternal mystery; and, on the other, producing a personal, particular, and temporal expression of a human life.
מתוך מכלול יצירתו רחבת היריעה של יאן ראכוורגר (נ' 1942), תערוכה זו מתמקדת, לראשונה, בדיוקנאות של גלית ראוכוורגר, בת זוגו לחיים, אמנית ואם ילדיו, דניאל ונדב, אותה הוא שב ומצייר זה 35 שנה. ראוכוורגר, שעלה לישראל מרוסיה ב-1973, זכה להכרה כבר בסוף שנות השבעים, והציג מאז בתערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים מרכזיים בארץ ובעולם. שגרת הציור היומית שהוא מקיים בסטודיו ובבית, בין דרום תל-אביב ויפו, מתבססת על התבוננות במציאות של סביבת חייו אך גם מרחיק מתוכה למחוזות סמליים. דיוקנאותיה של גלית, המונצחים על עשרות בדים וניירות בטכניקות שונות, מאפשרים לסלול דרך ייחודית להבנת האיכויות הפואטיות של שפתו הציורית.
ראשה של גלית מוקף באינספור תלתלים בהירים הממוססים אף הם ברכות את קווי המתאר, מפיצים אור על סביבתם, מקשים על לתפוס עד הסוף את דמותה. התלתלים ואופן ציורם מאזכרים את ראשי המלאכים בציוריהם של אמני הרנסאנס, כגון שטפן לוכנר (1410–1451 לערך) או פרה אנג'ליקו (1395–1455 לערך). אותם מלאכים עצמם מופיעים גם בציורי הדיפטיכון הפרדסים הגדולים (1985) של ראוכוורגר (איור 1) – שבהשראתם בחר את שמה של תערוכתו הנוכחית – שבמרכזם פרדס מוריק, התחום בגדרות ובברושים, ובשוליו פנס רחוב עגול וגדול ומכונית תועה. כך, בלא מעט הומור ואירוניה, כורך ראוכוורגר את הארצי בשמימי, את העירוני בכפרי, תרבות רחוקה וזרה במציאות המקומית סביבו, הנדמית לחזיון תעתועים.
הדיוקנאות של גלית מצביעים על היענות והתמסרות הדדית, קשב ויחסים דיאלוגיים שבזכותם הם נחלצים במידה רבה, מהקריאה הבינרית המכפיפה של יחסי אובייקט–סובייקט. בזכות אלה נותרת התמה המוכרת מתולדות האמנות, "דיוקן אשת האמן", רק ברקע הדברים – מאזכרת את זיקתו העמוקה של ראוכוורגר לאמני העבר, אך גם סוללת בתוך כך נתיב אינטימי ואלטרנטיבי. הדיוקנאות מצטברים כווריאציות על נושא, רוויי אמפתיה למושא המבט, אך ניכרת בהם גם ישירות נוקבת. נוכחותה של גלית על הבד משתנה מדיוקן לדיוקן, שולחת לפרדוקס של האמנות: מחד גיסא, שאיפה לגלם בחומר את הדינמיות החיה ולצקת בו סוד רוחני, כללי ונצחי; מאידך גיסא, לתת ביטוי אישי, פרטיקולרי וזמני, לחיי אנוש.