:מקרא

אבן מעמסה – שם נרדף לירושלים. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָ לםִׂ אֶבֶן מַעֲמָסָה

לְכָל הָעַמִׂים כָל עֹמְסֶיהָ שָרוֹט יִׂשָרֵטוּ וְ נאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ", זכריה, פרק יב

פסוק ג. אבן מעמסה היא אלמנט שמופיע לראשונה בציור של פוליאקין בגוף

העבודות הנוכחי. הוא מבוסס על הדפסים דיגיטליים של קולאז'ים שיצרה בניו יורק

בקיץ 2021 . הקולאז'ים מורכבים מדימויים אקראיים שמונחים אחד על גבי השני כך

שנוצרים בהם אזורי חפיפה שהופכים כהים, מסותתים ואטומים. האבנים הן דו-

ממדיות אבל יש להן עומק וריבוי תכנים. הן מרחפות וכבדות גם יחד. האבן קשורה

רעיונית לירושלים, לסטודיו ולגוף. לירושלים באופן מטאפורי )הצד השני הוא "קריה

נאמנה"(, לסטודיו באופן קונקרטי של הכובד הכרוך בו, ולגוף, כדיוקן עצמי.

‍

ביוגרפיה – פוליאקין )נ. 1964 ( גדלה בירושלים והתגוררה בעיר עד שנת 2002 . היא

למדה בתיכון שליד האוניברסיטה העברית ולאחר מכן באקדמיה בצלאל אבל רק

כשהחלה לעבוד בסדנת ההדפס בירושלים ) 2005-1987 ( ובמקביל להבשלת זהותה

כאמנית וכדפסית מומחית, חלחלה ירושלים לפעולתה האמנותית. מיקומה של סדנת

ההדפס, ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל – על קו התפר שבין העיר המזרחית,

העיר המערבית, מאה שערים ושכונת מוסררה – הפך אצלה למוטיב מרכזי שכרוכים

בו היסטוריה, השראה ויצירה.

‍

.גלדיולה – שמו העברי של הצמח הוא "סייפן", מלשון סיף, בשל צורתו הדומה לחרב

פוליאקין יצרה רישום של גלדיולה שהפך למוטיב חוזר בציוריה. הגלדיולה ככלי נשק

היא גלגול רעיוני-צורני של חרבות וחניתות, שהופיעו בעבודותיה כציטוטים חזותיים

של ציורי קרבות רנסנסיים, בתקופת מלחמת לבנון השנייה ) 2006 (. הגלדיולה ככלי

משחית ומסרס בעל משמעות מגדרית, קשורה אצלה גם לשירה של יונה וולך,

"יונתן", שבו הילדים כורתים את ראשו של יונתן בענף של גלדיולה ואוספים אותו

בשני ענפי גלדיולה.

‍

.הסטודיו – אתר טעון, שכמו ירושלים, הוא אבן מעמסה ובה בעת גם קריה נאמנה

הוא פי תהום אך מזמן גם התעלות. הסטודיו נחווה על ידי פוליאקין כאתר ארכיאולוגי.

החומרים, השאריות ושכבות הצבע מצטברים על רצפתו ועל שולחנות העבודה

באופן אורגני ולא מתוכנן והם משמשים כמודל אידאלי להתפתחות הציור. כל ציור

של פוליאקין הוא הצטברות של שכבות רבות של חומר, דימויים, וג'סטות. ולמרות

התכנון, המעבר משכבה לשכבה כרוך בהפיכה. בסופו של תהליך פני השטח, כמו

באתר ארכיאולוגי, חושפים רק טפח מההיסטוריה של הציור.

‍

ונוס – מוטיב חוזר בעבודתה של פוליאקין שמבוסס על רישום שיצרה על פי ציורו

הנודע של דייגו ולסקז, "ונוס מרוקבי" ) 1647-51 (. הרישום הפך לסימן חזותי שניתן

לראות בו חתימה ו/או דיוקן עצמי.

‍

ירושלים - האצלתו של הענק אלביון ) 1804 – 1820 ) – יצירתו המונומנטלית של

ויליאם בלייק, אחד מגדולי משוררי בריטניה. היצירה מורכבת ממאה לוחות נחושת

צרובים ומאוירים שהודפסו כל אחד בנפרד. הם מכילים את הפואמה שחיבר בלייק,

כשהיא כתובה בכתב ידו, וכן את איוריו. אלביון הוא שמה הנרדף של בריטניה

וביצירה גם דמות הענק. ירושלים היא מקום ודמות נשית גם יחד. החיבור הראשוני

של פוליאקין לבלייק היה דרך מדיום ההדפס. התחקותה אחר הטכניקה הייחודית

שבה יצר בלייק את הדפסיו האצילה בעבורה משמעות גם על תכני הפואמה.

‍

ראש – עבודה של פוליאקין המורכבת משלושה בדים )טריפטיך( שכל אחד מהם

נושא אות אחת מהמילה "ראש". המילה הכתובה "ראש" היא מוטיב חוזר בעבודותיו

של רפי לביא והיא מסמנת אצלו תכנון, מושגיות, רציונליות. אצל פוליאקין היא

מייצגת פירוק, אינטואיציה, אבסורד והומור. הבד הראשון בטריפטיך נושא את האות

ר' והוא מתייחס מבחינת הצבעוניות והקומפוזיציה לעבודתו של אריה ארוך "רחוב

אגריפס" ) 1964 (. אצל פוליאקין את רחוב אגריפס מחליף צומת הרחובות "הנביאים

פינת שבטי ישראל", מיקום סדנת ההדפס בירושלים )ראו ערך "ביוגרפיה"(. הבד

המרכזי מכיל את האות א' שהיא גם X של ביטול, והוא מורכב משני בדים שמפצלים

את הדימוי ואת האות באופן שרירותי. האות ש' מונחת על דימוי שמאזכר את

התחריט "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" ) 1797-8 (, יצירה מספר 43 מתוך

הסדרת "לוס קפריצ'וס" של פרנסיסקו גויא.

‍

עריסת החתול - אחד הרומנים הראשונים של קורט וונגוט, משנת 1963 . הרומן

הפרוע והאפוקליפטי הוא סאטירה חברתית נוקבת. גיבורו מבקש לברר מה הרגיש

מדען אטום ביום שבו הוטלה הפצצה על הירושימה. בחלק 74 בספר, בדיאלוג

שמנהל הגיבור עם בנו הגמד של המדען, ששמו ניוט והוא צייר במקצועו, מראה לו

הבן ציור אניגמטי שחור עם חריטות וטוען שמצוירת שם עריסת חתול )המשחק

המכונה בעברית "סבתא סורגת"(. לדברי ניוט, לאורך מאות שנים ועל פני אינספור

תרבויות, ילדים מתבוננים במבוגרים שטווים מחוטים אל מול עיניהם את עריסת

החתול. לכן אין פלא שילדים גדלים משוגעים. הם הרי רואים לנגד עיניהם רק סבך

של איקסים. איפה החתול ואיפה העריסה? אצל פוליאקין עריסת החתול קשורה

לתפישת המציאות. סבך הקווים שמרכיב את פסלי ברזל הבניין ואת הרישומים

שנוצרו בעקבותיהם הוא מטאפורה לאפשרות לראות מה שאינו קיים.

‍

קריה נאמנה – שם נרדף לירושלים. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִׂרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִׂי מִׂשְפָט

צֶדֶק יָלִׂין בָהּ וְעַתָה מְרַצְחִׂים", ישעיהו, פרק א, פסוק כא. במתח הבינארי שנוצר

במחשבתה של פוליאקין בין אבן מעמסה לקריה נאמנה )ראו ערכים "אבן מעמסה"

ו"הסטודיו"( מהדהדת הנאמנות או האפשרות לנאמנות כשאלת יסוד ביחס

להתמדה, לביטחון ולמקור.

‍

רקפת – מוטיב חוזר בעבודתה של פוליאקין המבוסס על שורת רישומי רקפות נבולות

שיצרה לאורך שנים. הרקפות אצלה בדרך כלל משתלשלות כלפי מטה וכשהיא רוצה

להזקיף אותן היא הופכת את הרישום. הרקפות הן גיבורות תרבות לאומיות. הבחירה

של פוליאקין לרשום ולצייר אותן במצבן הנבול הפכה אותן בגוף עבודתה לאנטי-

גיבורות. בציורים האחרונים פוליאקין בודקת האם ניתן לנטרל את מטען

משמעויותיהן כרקפת ולהשתמש בהן פשוט כקו וכתם. הרקפות כאן הן מקרה הפוך

לעריסת החתול. ברור שיש רקפות אבל האם ניתן לראות בהן רק סימון גרפי?

‍

שלוש המוזות – דימוי הלקוח מרפרודוקציה אחת מתוך אוסף של רפרודוקציות

שהודפסו באיכות גבוהה באירופה בתחילת המאה העשרים. בעבר הן שימשו

באוניברסיטת חיפה ללימוד תולדות האמנות אך בעידן הדיגיטלי הן נזנחו ופוליאקין

אספה אותן אליה לאחר שהושלכו. הרישום "The Three Graces" ( 1535 ( של האמן

האיטלקי ג'קופו פונטורמו ) Pontormo ( הוצא מהקשרו ובדומה לוונוס ולרקפות הוא

משמש את פוליאקין כסימן של כמיהה להשראה וכביטוי לחברות נשית.

‍

כתבה אסנת צוקרמן רכטר