Exhibition opening on Thursday, October 28, 2010 at 19:30

Artist Talk: Friday, November 5, 2010 at 12:00

‍

Gallery Opening Hours:

Sunday : by appointment

Monday-Thursday: 11:00-19:00

Friday: 10:00-14:00

Saturday: 10:00-13:00

‍

אלה אמיתי סדובסקי

‍

חלון אל הזמן הפנימי

‍

אלה אמיתי סדובסקי יוצרת בציוריה חידות חזותיות של מרחב וזמן. באמצעותן היא מבקשת לבחון את האינטימי שמשתנה כל העת, את תפיסת העצמי לנוכח האחר, את הממשי והשתקפויותיו, ואת יכולתו של הציור לאחוז בסיפור עד לנקודה מסוימת ואזי להרפות ממנו תוך ניפוצו לאלפי רסיסים. נקודת ההתחלה שלה אינה בד הציור הלבן המסורתי אלא בדים תעשייתיים עמוסי דימויים ודגמים, שאותם היא אוספת ומזמינה ממקומות שונים, או לחילופין, בדי ציור עליהם היא מציירת מצע דמוי טכסטיל. מצעי הבדים משמשים לה לבני שיח ערים ובעלי עוצמה בתהליך ההבניה והפירוק של החלל והנרטיב שבציוריה.

עבודתה מחושבת ובנויה לתלפיות, כאשר בדרכה לחקור את מושגי המרחב והזמן כחלק בלתי נפרד מהבנת מעשה האמנות כמו גם מהבנת הסובייקט היוצר אותו והסובייקט הצופה בו, היא מותחת קו ארוך דרך האמנות המודרנית ואמנים כמו דיוויד הוקני אחורה אל הרנסנס. היא מתכתבת במרומז ובגלוי עם ציוריהם של אמני הרנסנס שהתמקדו בפרספקטיבה כאמצעי מרכזי להבניית העולם –  מרחב מדומיין כדיווח על מהות הידיעה. ג'ון ברג'ר בספרו Ways of Seeing מציג את הפרספקטיבה כפרויקט גברי של כוח, בעלות ושליטה. לאון בטיסטה אלברטי, בספרו "על הציור" (1434) – שנחשב במשך מאות שנה כתנ"ך של הפרספקטיבה ונתפס כתעודת הלידה של הרנסנס ועימו המודרניות – הגדיר את מעשה הציור כחלון פתוח לאמנות עצמה, לאופן בו הצייר רואה את העולם ובוחר להציג אותו. ברג'ר מנתח את אותו החלון כדלת אל כספת, אל מה שמשתוקקים לקחת ולנכס. ציוריה של אמיתי סדובסקי בנויים מחלונות ודלתות רבים המובילים החוצה אל נוף סבוך וסוגר, שעל-פי-רוב הוא יער שאינו מאפשר מרחב ראייה. סבך החוץ מחזיר אותנו פנימה, אל מבוך של חדרים וחללים המגולל את התפוררות השליטה. בתוכו נגלות סצינות ביתיות, אישיות ואינטימיות של זוגיות וילדים, אשר למרות צבעוניותן וססגוניותן הן מלאות במתח, בחרדה ובחלימה בהקיץ בתוך הקושי והפואטיות של היום-יום.

את הדיאלוג המפורש יותר עם אמנות הרנסנס מקיימת האמנית עם הצייר הטוסקני המוקדם אמברוג'ו לורנצטי  1345-1285 ( Ambrogio Lorenzetti ). שמו של לורנצטי מופיע בציור "קביעות נצחית בטווח המדידה". לצד השם היא ציירה שעון חול, כרמז לעובדה שהעדות הקדומה ביותר לקיומו של שעון החול בתרבות המערבית מופיעו בפרסקו של לורנצטי "אלגוריה על הממשל הטוב" (1338). שעון החול מאותת אל עבר השיח והפער שבין מדע לאמנות המתקיימים גם בחייה של האמנית עצמה. המתח שבין מדע ואמנות הוא גם זה שבין מושגי הידע וההנאה המובילים את הדיאלוג "פילבוס" של אפלטון, שקטע ממנו מופיע בציור "הנאה אינה הראשונה במעלה". שמות שני הציורים לקוחים מטקסט הדיאלוג העוסק, בין השאר, בזמן כחוליה המקשרת בין הבר-חלוף לנצחי כחלק מהדיון אודות ההנאה והידע. בציוריה של אמיתי סדובסקי מתכווץ זמן האירועים השונים, מדומיינים ו"ריאליסטיים" כאחד, לכניסות ויציאות המתרחשות במקביל אל תוך מרחבים ומחוצה להם. מסכים מפוצלים אלה מזכירים את ציורו של פיירו דלה פרנצ'סקה "ההלקאה של ישו" (1460-1455), שהפרספקטיבה המדויקת שלו יוצרת מרחב לא זמין לעין הצופה, המלא בסודות ובאירועים לא פתורים. הציור בנוי מסצינת חוץ ומסצינת פנים, מסצינה דתית-סימבולית ומסצינה חילונית, אשר פועלות כרב-מערכת העוסקת בעבר ובהווה, בהמשכיות ההיסטורית אל מול זו הפרטית.

 בפרספקטיבות שיוצרת אמיתי סדובסקי, חמש מאות שנה מאוחר יותר, משתברים המראות ונחתכים כל העת, מפורקים אל מול עינינו, כך שאין סיפור-על אחד, כפי שטוען ז'אן-פרנסוא ליוטר ב"מצב הפוסטמודרני", אלא רק סוגות של סיפור וצמתים בהם הן מצטלבות. רעיון הפרספקטיבה כהנהרה של העולם הופך בעבודותיה לטקסטים מוצפנים בצורות חזותיות, כשיכולת התובנה מתבררת כאשליה. אף היא מבקשת, כמו פיירו דלה פרנצ'סקה, לאחוז באחת השאלות המהותיות של הציור: האם הוא יכול לייצג את העולם או אולי רק את ההעדר שלו. התשובה מבחינתה נמצאת בתווך שבין חלום ומציאות שממנו עולות ונוצרות הקומפוזיציות המורכבות שבעבודותיה: תקרת אשכולות אברי המין היורדת מלמעלה וחוברת לרצפה ולקירות, כשהשתקפות זו מועצמת על-ידי השתקפויות נוספות הממלאות את החלל, דימויי ברווזים הממשיכים אל תוך ההתרחשות שמעבר לחלון, דמויות אנשים עולות וצפות מבעד לקומפוזיציה גדושה של עצים המשולבים בשבלונות של פרחים.

באמצעות בחינת שבריריותו של מושג הפרספקטיבה, פורסת אמיתי סדובסקי את חיפושיה שלה אחר הממשי והנתפס לצד המדומיין והמתעתע. רצפי המרחבים הטעונים, שהיא יוצרת בזה אחר זה בכל ציור, הם קצוות של סיפורים שהיא מתחילה וזונחת, רוקמת ופורמת, כשכל העת היא שומרת על חלון פתוח אל הזמן הפנימי, זמן הנפש.

אירנה גורדון

אוקטובר 2010