נחום ענבר: ארס סקולפטורה

רון ברטוש

"הפַּסָּל ופִסְלוֹ", זהו נושאה של סדרת פסליו הנוכחית של נחום ענבר; קומפוזיציות שונות של הפַּסָּל לצד הפֶּסֶל שיצר. אך "הפּסל ופסלו" אינה רק כותרת אלא גם משאלתו של ענבר ליצירת אחדות מלאה בין היוצר ליצירתו. אך עצם מעשה הפיסול, המגלם את הרעיון בחומר - תהליך אשר תחילתו בנטילת גוש האבן וסופו בהשלמת פסל העומד אל מול יוצרו –הוא שמבטיח את כשלון האידאה. אם נרצה, המשאלה לאחד בין הפַּסָּל והפֶּסֶל טומנת בחובה את הפְּסִילָה הבלתי נמנעת של אפשרות זו.

ומה אם בכל זאת נבקש לחשוב כיצד להכתיר בהצלחה את שאיפת האחדות של ענבר? כי אז נצטרך להודות שצריכה הייתה להתקיים נסיבה מוזרה כעין זו: נדמיין את ענבר עָמל על חיטוב פסל כלשהו, למשל פסל בדמותה של אשת לוט, וברגע מסוים, בדיוק כאשר הוא מסיים לעצב את עיניה בגוש המלח שבו בחר כחומר המתאים ליצירה, מופר המבט הישיר ביניהם, ובדרך לא דרך שניהם מחזירים מבט לאחור והופכים יחד לנציב מלח. המשאלה התגשמה: פסל המלח הניצב עתה הוא האובייקט המקיים את אחדות הפסל והפסל. ככזה הוא יחיד, אחרון וסופי, והוא משמש כאנדרטה.

אלא שפסליו של נחום ענבר אינם אנדרטאות, כי אם פסלים החוגגים את מלאכת הפיסול: הם פרי עבודה ישירה באבן, הם מתייחסים לדרגות הקושי של החומרים, למרקמים של פני השטח, לממדי הגוש ולקומפוזיציה הגלומה בו, כמו גם למקריות של התנהגות האבן והגריעה בה. זאת ועוד, הפסלים שלפנינו משמרים עקבות של תהליכי היצירה (נתיבי המפסלת, מידות גימור שונות, שיירים של התלבטויות), סימנים המבטאים את הנאת הפיסול אשר אינה מבקשת אחר הפסל האחרון (האנדרטה) או הפסל האחד (האחדות), אלא ריבוי של עוד ועוד פסלים מתוך אמונה בפיסול. והאמונה בפיסול, כלום אינה מבקשת את האחדות מתוך שאיפה לאידאת האחדות, שהיא מאפיינת של האלוהות? נוכל להשיב בכן ולא. "מלך עתיק", "גריפון", "דמות ארכאית", "מולֶך", כל אלו שמות של פסלים מעשה ידיו של ענבר, פסלים שעוצבו מתוך זיכרון הכוח המאגי, המטען הדתי והכוח הפולחני הטמונים בפיסול. ובכן, הרוח המיסטית הזו, רוח הארץ העתיקה, רוח העת הקדומה, רוח המיתולוגיות האזוריות והמלאכות המקומיות – היא זו שמנשבת בפיסול של ענבר היום, אלא שהפעם היא מופנית אל עולם היצירה ואל הפיסול עצמו. בתוך כך ניזכר כי ענבר תקף סוגיות פיסוליות עוד בפסליו הקודמים: "שיווי משקל", "איזון", "שבר", "תמיכה", "מופשט" ו"תנועה מאופקת", הם כמה מהפסלים שדי בשמותיהם כדי להאיר את עניינו הרב של ענבר בערכים אמנותיים טהורים, ולא רק בכוחו של הפיסול בעולם מלכים ואלילים. אלו הם אפוא שני היסודות של סדרת "הפסל ופסלו" – סוגיות פיסוליות של חומר וצורה מחד, וסוגיות רעיוניות של היבטים רליגיוזיים מאידך, והם הבסיס לתוצאה לפנינו: פסלים המתארים את הפסל לצד פסלו תוך מבע פיסולי עוצמתי ורוח מאגית  - סדרה בה בחר ענבר גם לעצב את דיוקן עצמו.

התערוכה הנוכחית ממשיכה את ההיכרות המחודשת עם נחום ענבר, שפסליו הוצגו לא מכבר בגלריה ארטפורט. ענבר, פסל שהגיע לגבורות, מזמן דרך יצירה בת הזמן מפגש מחודש עם שורשי הפיסול והאמנות הישראלים. ובכן, זרעי ההפשטה ביצירתו של ענבר ניטעו עוד בנעוריו כשלמד אמנות בסטודיו של אברהם ישכיל וצבי מאירוביץ' (בחיפה, שם גם למד פיסול אצל אהרון קרוכמלניק-עמלן), הפשטה ששוכללה בהמשך בלימודיו אצל מיכאל גרוס (באורנים). השפעה משמעותית יותר חלה כשלמד אצל משה שטרנשוס ודב פייגין (במכון אבני, שם לימדו גם יחזקאל שטרייכמן, משה מוקדי ואחרים). ניתן לאתר את השפעתם של אלו בעיקר על הפיסול המופשט של ענבר, אך היו אלה אחרים מקבוצת "אופקים חדשים" שהטביעו את חותמם על יצירתו של ענבר: יצחק דנציגר, יחיאל שמי וקוסו אלול, וכן פְּסלים אחרים כגון אלו של אברהם מלניקוב או רודי להמן. יצוין גם הפסל הספרדי-אמריקאי חוזה דה קריפט (de Creeft) שאצלו השתלם ענבר באמצע שנות ה-60 בניו-יורק, כמי שלימד אותו הלכה למעשה את רזי הפיסול הישיר באבן. ובכן, אם את האבן חייב ענבר לדה-קריפט, הרי שניתן לאתר ביצירתו קשרים למסורת שחלקים ממנה הוגדרו כ"כנעניים", אך בלא האידאולוגיה הכנענית (מחוגו של יונתן רטוש). והנה לנו מקורות הפיסול הענברי: חינוך מודרניסטי, השתלמות מקצועית, רוח מיתולוגית, השפעה פרימיטיביסטית וזיקה מקומית. נותר רק לברך על הסבלנות וההתמדה  של ענבר ולברך על כך שיצירתו יוצאת אל האור בזמן זה.

‍