וְכָל הַמַּגָּעִים עִמּוֹ יִגְלְשׁוּ מַטָּה אֶל אַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ[1]

עלעבודותיה של סמדר אליאסף

דנהאמיר

 

הסרטון הקצר המתאר את פעולת הציור של סמדר אליאסף שופך אור (תוך כדי כתיבת המילים האלה,"שופך אור", אני ערה פתאום למשמעות הקונקרטית שלהן, הנוגעת בדיוק למה שסמדר עושה: שופכת אור) על מה שמייחד את עבודתה האמנותית: האיכות הבלתי רוויה של התנועה. תנועות השפיכה, המריחה, ההטבעה, ההתזה של הצבע על הבד יוצרות מעין רשת של קורים, אולי קורי חלום, שלכאורה מחלקים או ממפים את המצע שעליו הם נוצרים אך למעשה מחוללים תנועה שהיא ההיפך מחלוקה וההיפך ממיפוי, תנועה המשמרת דווקא את מצב הצבירה האינסופי של הדימוי במקום לקבעו במצב צבירה סופי.

סמדר איננה משתמשת בצבע כדי ליצור באמצעותו דימוי. ציוריה אינם מבקשים ללכוד דימוי כזה או אחר. עניינם איננו הדבר, כל דבר שהוא, אלא השינוי המתמיד שלו, ולכן ההצטברות של המפגש איתו לעולם איננה במונחים של  צורה אלא במונחים של חיכוך, של מפגש בין יסוד אחד לאחר. מה שמוליך את היד המציירת של סמדר איננו "מטרה", או "תכלית". נהפוך הוא: התנועה הופכת בתוך העבודות האלה להיות התכלית שלה עצמה. אפשר לחשוב על מלאכת הציור שלה כעל מה שז'.ב. פונטאליס מכנה "המלנכוליה של השפה":

השפה איננה אחיזה. היא איננה תופסת מאום ממהותו של המציאותי, אפילו לא את הדגימה הזעירה ביותר. אך היא גם איננה ויתור; היא איננה מסכימה להודות: 'זה איננו בשבילי'. מעצם טבעה, היא הולכת לקראת מה שהיא איננה. [...] השפה היא בה בעת אֵבל שמתממש ואֵבל שאינו נגמר[2].

הציור,עבור סמדר, ממש כמו השפה עבור פונטאליס, איננו מסמן את היש אלא את מה שאין להשיגו.הוא איננו הדבר עצמו – אלא החלל שנוצר סביב הדבר שאותו הוא מסמן. סמדר מצליחה ליצור מציאות ציורית שבתוכה פעולת האחיזה בדבר ופעולת השמיטה של הדבר דווקא מתוך הניסיון לאחוז בו – חוברות זו לזו. חוטי הצבע שלה לוכדים ומרפים, אוחזים בעצמם ונשמטים מתוך עצמם ויחד עם זאת, או דווקא משום כך – אוחזים בצופה אחיזה רבת עוצמה. ההטבעה (של הצבע על הבד) איננה הטבעה סטטית: זוהי הטבעה המתרחשת דווקא מתוך הסירוב להטביע,הטבעה שהיא בו בזמן תוצאה של פעולת האחיזה הרגעית בקו המתאר ופעולת ההרפיה או הויתור על כל קו מתאר. זוהי אמנות המסרבת להצטמצם לתנועת מכחול, ודווקא משום כך הופכת את היד כולה למכחול ואת החלל כולו, הרצפה, הקירות והאוויר הממלא אותם – לבַד או למצע. זוהי אמנות  המצליחה ללַכֵּד באופן מופלא את סופיות החומר עם אינסופיות האפשרויות הגלומות בו, כלומר לייצר מלאכת אֵבל מתמשכת שאיננה נצמדת למה שאבד, למה שאובד למעשה בכל רגע, אלא דווקא למה שמתחייה מתוכו.

אמיר גלבע[3],באחד השירים היפים ביותר שלו, כותב:

בַּשְּׁבִיל הַזֶּה וַדַּאי לִי שׁוּבלֹא אֶעֱבֹר. עַתָּה

אֶלְחַץ כַּף יָדִי אֶל קְלִפַּתהָעֵץ. אֶפְשָׁר עוֹד

לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד הַגֶּשֶׁם יַעֲבֹרכָּאן מִי אַחֵר וְיִלְחַץ

גַּם הוּא כַּף יָדוֹ אֶל קְלִפַּתהָעֵץ וּבְלִי

דַּעַת יוֹסִיף מַגַּע אֲוִיר עַלגַּבֵּי מַגַּע אֲוִיר.

 

וְאַחַר יָבוֹא הַגֶּשֶׁם. וְכָל הַמַּגָּעִים עִמּוֹ יִגְלְשׁוּ מַטָּה אֶל

אַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיִסָּפְגוּבְּאַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיָבוֹאוּ בַּשָּׁרָשִׁים וְיַעֲלוּ

בַּגֶּזַע וּבָעֲנָפִים וִימַלְּאוּ אֶת הֶעָלִים יַרְקוּת

חֲדָשָׁה. הֵיכָן אֶהֱיֶה אֲנִי כַּאֲשֶׁר נְשִׁימַת יָדַיִם יְרֻקָּה

וּקְצָרָה שֶׁלִּי וְשֶׁל הַבָּא אַחֲרַי יִשְׁתַּלְּבוּ בַּמֶּשֶׁךְ

הַנּוֹשֵׁם שֶׁל יְרוֹק הָעַד.

 

דומה שאי אפשר לדבר על האמנות של סמדר אליאסף באופן מדויק יותר מן המילים האלה. קורי הצבע שלה, כמו מילות השיר, אוחזים את הפרדוקס של האחיזה במה שאינו ניתן לאחיזה מבליל הכריע, ודווקא משום אי ההכרעה הזו מכוננים משך נושם שהוא בעת ובעונה אחת חולף ונצחי, ארעי וירוק עד.

 

[1] אמיר גלבע

[2] פונטאליס, ז'אן-ברטראן (1980). "המלנכוליה של השפה",ב"רחוק מן העין" (מצרפתית: אבנר להב), פריז: גלימאר, עמ' 126.

 

[3] אמיר גלבע, קְטַף:שירים מכאן ומכאן, הקיבוץ המאוחד 1971.

‍

‍