Saron Poliakine // Trojan Horse
Saron Poliakine // Trojan Horse, BacchusSaron Poliakine // Trojan Horse, CandySaron Poliakine // Trojan Horse, Diogenes the CynicSaron Poliakine // Trojan Horse, Middle EastSaron Poliakine // Trojan Horse, Trojan HorseSaron Poliakine // Trojan Horse, Thinking About Xanadu
Saron Poliakine // Trojan Horse, Installation ViewSaron Poliakine // Trojan Horse, Installation ViewSaron Poliakine // Trojan Horse, Installation ViewSaron Poliakine // Trojan Horse, Fire BirdSaron Poliakine // Trojan Horse, Installation ViewSaron Poliakine // Trojan Horse, Asymmetry


פתיחת התערוכה של שרון פוליאקין סוס טרויאני

יום חמישי, 18 באוקטובר, 2018 בשעה 19:30

שיח גלריה בהשתתפות האמנית יערך ביום שישי, 2 בנובמבר, 2018 בשעה 12:00

התערוכה תנעל ביום שבת, 24 בנובמבר, 2018

  


Opening reception of


Sharon Poliakine's exhibition Trojan Horse


Opening reception: Thursday, October 18th, 2018 at 7:30 PM


 Gallery talk with the artist will be held on Friday, November 2, 2018 at 12:00 PM


Closing Date: Saturday, November 24th, 2018




אסנת צוקרמן רכטר

 

חמש שאלות לשרון פוליאקין על תערוכתה "סוס טרויאני"
18 באוקטובר – 24 בנובמבר 2018

גלריה גורדון, תל אביב

 

נתחיל עם שם התערוכה. קראת לתערוכה "סוס טרויאני". למה?

זה שמו של אחד הציורים בתערוכה ומבחינה רעיונית הוא התאים למהלכים שעשיתי בכל העבודות. סוסים מופיעים בעבודתי כבר למעלה מעשור. בעבר כשציירתי סוסים נשענתי על ציורי קרבות של אמני מופת כמו למשל, פאולו אוצ'לו (Uccello) ופיירו דלה פרצ'סקה (della Francesca). בתערוכה הנוכחית הסוסים לקוחים מתוך דימויים של רצפת השיש בקתדרלה של סיינה, איטליה. סוסים הם מוטיב ציורי שמוליך לנושאים אחרים שמעניינים אותי. אין לי אליהם יחס מיוחד. אני רושמת את דימויי סצינות הסוסים מתוך הרפרודוקציות בדיו על נייר ולאחר מכן אני משתמשת ברישומים באופן די חופשי כבסיס לציורים.

הביטוי "סוס טרויאני" מקורו, כידוע, באודיסיאה של הומרוס. במילים פשוטות אפשר להסביר אותו כך: את חושבת שאת מקבלת משהו אחד, מתנה, אך היא משמשת כפיתיון ומסתירה בתוכה משהו אחר. למה הטריק של הסוס הטרויאני הצליח? כי הטרויאנים חשבו שזו מתת אלים. הקסם האסתטי של האובייקט גרם להם להאמין בו. כך בדיוק אני חושבת על ציור. אני רוצה שבאובייקט יהיה ממד של קסם שיפעל מידית אבל אני משתדלת שיהיו בו גם סודות או חלקים נסתרים גם מבחינת השפה הציורית וגם ברובד של המסר או המשמעות. חשיפת הרובד הנסתר בציורים לוקחת זמן. בתוך הציור "סוס טרויאני", למשל, יש כתם תכלת. במבט נוסף אפשר אולי לראות בו מפה קטנה של ארץ ישראל. לא באמת ציירתי שם קווי מתאר של מפת ישראל זה רק כתם של צבע תכלת אבל עבדתי עם האסוציאציות שהצורה והצבע מזמנים.

אגב, בתערוכה זו, יותר מאשר בתערוכותי הקודמות, ניסיתי להקצין את הפיתוי הראשוני כדי ללכוד את הצופה. ניסיתי לעורר את העין על ידי אלמנטים גרפיים וצבעוניים. וחשוב היה לי להדגיש את הרובד הפתייני גם בשמות העבודות, "סוכריות", למשל.

הזכרת את רצפת הקתדרלה בסיינה. מה ברצפה משך את תשומת ליבך?

לא ביקרתי בסיינה. כשעבדתי על תערוכה קודמת שלי, "הנביאים פינת שבטי ישראל" (סדנת ההדפס בירושלים, 2017), נתקלתי בספרון קטנטן בגרמנית. בספרון הופיעו רפרודוקציות של פרגמנטים מהרצפה בהדפסת שחור-לבן ובאיכות ירודה. קשה היה לזהות במה מדובר. תפסה אותי איכות מסוימת של קו שהזכירה לי קו של תחריט והתאהבתי בה. בהתחלה חשבתי שהקו הוא פועל יוצא של איכות ההדפסה. רק אחרי שביררתי מה אני רואה גיליתי שמדובר ברצפת השיש יוצאת הדופן של הקתדרלה של סיינה. הרצפה נוצרה בין המאה ה-14 למאה ה-19 על ידי האמנים הגדולים ביותר שידעה העיר. היא בוצעה בטכניקת עבודה שנקראת גרפיטי ושדומה מאד לטכניקת התחריט שהיא תחום ההתמחות שלי. בעלי מלאכה מיומנים חרצו בלוחות השיש את רישומי האמנים ולאחר מכן מילאו את הקווים בצבע שחור מעורב בטיח, ממש כמו שעובדים על פלטת תחריט לפני ההדפסה. כשהבנתי את זה היה לי ברור מה הצית את המשיכה שלי לקווי המתאר ברישומי הרצפה בקתדרלה של סיינה. 

בעבודותי הקו תמיד נוכח ובתערוכה הזו הוא מושא-מחקר ושחקן ראשי. אולי בגלל התחריט שמאז ומתמיד היה בעבורי נקודת התייחסות. רק לפני שנים אחדות הבנתי ש"מותר לי" להשתמש בקו רישומי בציור שמן על בד ושאני לא צריכה להסתיר אותו או להימנע ממנו. כתוצאה מכך נפתחו בפני ערוצי פעולה חדשים.


את מציגה בתערוכה עבודה גדולה שמורכבת משבעה בדים ושנקראת "א-סימטריה". זו לא הפעם הראשונה שאת עוסקת בחלוקות ובחלקים. הצגת כבר לא מעט עבודות שטיפלו בכך. "מעלות השחר עד הנץ החמה" (2002) הורכבה ממאה הדפסים, "ראי, ראי" (2004) הורכבה ממאתיים תצלומים וגם במדיום של ציור עבדת לא מעט בסדרות ובפורמטים של דיפטיך וטריפטיך. למרות זאת נדמה לי שבעבודה "א-סימטריה" את מציעה התייחסות שונה לרעיון החלוקה, לא?

בשתי העבודות הראשונות שהזכרת, שבאמת היו מרובות חלקים, הריבוי היה פועל יוצא של בחירה במדיומים משכפלים ומשעתקים מטיבם, הדפס וצילום. בעבודות האלה שיחקתי עם הנתון הזה ורציתי להדגיש אותו. בציור לעומת זאת לחלוקות ולריבוי יש סיבות וטעמים אחרים. אני עובדת בסדרות רק אם יש לעבודות נושא משותף. רעיוני או טכני. דיפטיך או טריפטיך הם בדרך כלל פתרון טכני שמאפשר לי מרחב עבודה גדול יותר מאשר זה שמזמן לי שטח של בד אחד. ברוב הציורים שהצגתי בתערוכה הקודמת בגלריה גורדון, "מחר אתמול" (2016), היו חלוקות פנימיות שיצרו נקודות מבט רבות ושונות בתוך ציור אחד. ניסיתי לייצג בהם מציאות רבת רבדים ומורכבת. לאחת העבודות אפילו קראתי Partition.

בעבודה "א-סימטריה" השאלה שהעסיקה אותי היתה שונה מכל הדוגמאות שדיברנו עליהן עד כה. בתהליך העבודה שאלתי את עצמי האם אני מייצרת עבודה אחת בת שבעה חלקים או האם אלו שבע עבודות נפרדות וצמודות אחת לשנייה שיכולות להתקיים גם כל אחת בפני עצמה. המתח הזה היה המניע לעבודה והכתיב את התפתחותה. בעבודה הזו יש סימטריה בין בדים בגדלים שונים והיא מופרת על ידי בד קטן ורבוע. הבד הזה הוא היחיד ללא דימוי אך הוא מכריע.  


איך התגלגלה לעבודתך העיר הפנטסטית זנאדו (
Xanadu), עיר הקיץ של קובלא חאן, קיסר האימפריה המונגולית במאה ה-13?

בשנתיים האחרונות התעסקתי לא מעט במפות עתיקות של ארץ ישראל, של ירושלים ושל המזרח בכלל ששורטטו על בסיס תיאורים ועדויות של צליינים, טיילים והרפתקנים מערביים שביקרו בארצות המזרח. הרבה מהאלמנטים הגרפיים והדימויים שמופיעים במפות הללו הם פנטסטיים ומעוגנים תרבותית בנקודת מבט מערבית על המזרח. כשהתחלתי להתחקות אחר מקורות המידע שהזינו את עולם הדימויים הזה ואת גלגוליו הגעתי אל הפואמה המפורסמת "קובלא חאן" של סמואל טיילור קולרידג' (Coleridge). חשוב לי לציין שספרות ושירה הן מאד משמעותיות עבורי ומזינות את עבודתי תמיד. במקרה הזה ההקדמה שכתב קולרידג' לפואמה ושבה גולל את סיפור כתיבתה ריתקה וריגשה אותי אפילו יותר מהפואמה עצמה. קולרידג' סיפר כי בהשראת מנת סם אופיום שנטל על מנת להקל על כאבים שסבל מהם, הוא שקע בשינה עמוקה ורוויית חזיונות. בשנתו חוברו בראשו מאות שורות שירה שעוסקות בתיאורים חיים של ארמונו של קובלא חאן בזנאדו. כשהתעורר קולרידג' משנתו והתיישב לכתוב את השורות שנותרו טריות במוחו הוא הספיק לכתוב 54 שורות לפני שביקור לא צפוי של אורח הפריע לו. בתום הביקור, כשניסה קולרידג' לחזור אל הכתיבה, התברר לו כי השורות נשכחו ונעלמו ממוחו. סיפורו של קולרידג' עוסק בשבריריות ההשראה. בכוחה האדיר ובהתפוגגות המכאיבה שלה שאני חווה אותן גם בציור. הוא מטעין את זנאדו בממד הזייתי והופך את עירו המרהיבה של קובלא חאן למטאפורה של השראה, לדבר מה נכסף.  


בקבוצת העבודות שאת מציגה בתערוכה יש שני ציורים שהצמדת להם מעין מסגרת חלקית עשויה לייסטים מעץ. המסגרת חורגת מגבולות הבד. הציורים האלה הזכירו לי עבודות שבהן צירפת לציור אובייקטים מסוגים שונים. בדרך כלל אלה תוצרי לוואי של תהליך הציור בסטודיו: צלחות ערבוב צבע משומשות, שפורפרות צבע ריקות, עפרונות, מכחולים וכו'. התייחסת אל העבודות הללו כ"ציור-אובייקט". בעבודות החדשות נדמה לי שנוכחות הציור גדלה. עכשיו זה ציור עם תוספת ולא "ציור-אובייקט". מה דעתך? 

ציור במהותו הרי עוסק באשליה דו-ממדית. ההחלטה לשדך לציור חפץ תלת-ממדי מפרה את מהות הציור. במקרים מסוימים זה נכון לי להדגיש את הפן החפצי של הציור. אבל השאלה הגדולה שאני מתמודדת איתה היא מתי הפתרון צריך להיות ציורי ומתי מותר לי להוסיף אובייקט. אני חייבת להיות מאד ישרה עם עצמי ולא להתפתות להוסיף אובייקט כשאני מתקשה לפתור את הציור. על שני הציורים שמוצגים בתערוכה חשבתי כמו על שלטים. לנגד עיני עמדה עבודתה האיקונית של מיכל נאמן "העיניים של המדינה" או שלטים שמסמנים "גבול לפניך – אין מעבר". המסגרת במקרה הזה מחדדת את המסר.  


              


                                  

                                               


Developed by nSoft © 2012 Gordon Gallery Developed by nSoft